הגינה שממול לבית מלאה בגוויות אדם ששבו לחיים. הם שבים לחיים, אך לזמן מוגבל בלבד. סבתא שלי שם. אנחנו אוספות אותה, אמא ואני, אל הבית. סבתא שוכבת במיטה הרחוקה ביותר מדלת החדר - שתיי גוויות שוכבות בודדות במיטות מימינה. אמא, שיערה ארוך ובלונדיני, מתערטלת עם סבתא במיטתה. סבתא מלטפת לאמא את השיער.  

"מיקי", אני שומעת את קולה של אמא, "קומי, השעה שמונה".

מצומררת מעט, עדיין ישנונית, אני מבקשת מסבתא סימן שהיא כאן, מלמעלה, שומרת עליי, ושהיא מבטיחה לי שדברים יסתדרו.

אנחנו נוסעות, אני וחברה, לביטוח הלאומי עבור החברה ואז לבית דפוס כדי להוציא לי כרטיס ביקור כחלק ממסע השיווק העצמי שאני מנהלת בימים אלו. החברה מבקשת ממני לעצור רק עוד עצירה אחת מהירה לחברת כוח אדם בכדי שתוכל להגיש קורות חיים ולחפש עבודה. מהוססת וחוסרת רצון, אני מסכימה.

אנחנו חונות בתחת הדלק, וחברתי יוצאת אל חברת ההשמה. אני נותרת בגפי באוטו.

רכב גדול חונה לידי. אני מביטה לשמאלי ונדהמת.

האם זה הוא?

יכול להיות?

אלוהים, זה הוא.

ר' מחייך אליי מן הרכב. נראה שגם הוא בהלם. אני עדיין ממאנת להאמין שפגשתי בו, באופן מקרי כל כך. "צא!" אני מפתה עם האצבע. הוא יוצא, וכך גם אני. אנחנו מתחבקים. אחרי הריב האחרון אשר לאחריו לא שמעתי ממנו, לא ידעתי מה יעלה בגורל הקשר. "אתה עדיין כועס?", אני שואלת, מלטפת לו את הפנים. "מה פתאום כועס", הוא מחייך אליי. הוא שואל לפשר הרכב החלופי ומחייך חיוך של "נו, זה היה צפוי" כשאני מספרת לו שעברתי תאונה. "דברי איתי", הוא אומר, ואחרי שיחה קצרה אחנו נפרדים. הוא שולח לי נשיקה מרחוק. "דברי איתי!" הוא חוזר ואומר.

אנחנו בסדר. ר' שלי חזר.

קיבלתי את הסימן שלי. סבתא שומרת מלמעלה.