שמעתי את השמוק בעד לדלת החדר הסגורה. מילותיו הידהדו, ואילו אני מיאנתי להאמין. רגעים לא רגעים בהם אני מנסה לקלוט, לעכל, להבין.

לאח שלי יש בת נוספת. ולי יש אחיינית נוספת. שלושה אחיינים בסך הכול. האחיינית החדשה בת שנה כמעט, ואילו אני לא ידעתי דבר. אינני יודעת את שמה. הדבר היחיד אותו אני יודעת הוא שאין לה שנה נוספת. היא גוססת. כשל בלב ובכבד. יש לי אחיינית שלעולם לא אזכה להכיר. יש לי אחיינית שתמסור את נשמתה לבורא עולם בלא שאדע.

אחוזת טירוף, החלטתי שאני נוסעת אליו. אל אחי. לשניידר, לביתו - לא משנה, אחפש אותו תחת כל אבן. ונשלים. אהיה לצידו בשעתו הקשה ביותר. אהיה איתו. אגיע, ללא שום התראה, עם זר פרחים ושוקולד. נהיה כמו פעם. לא אכירו - 13 שנים חלפו מאז ראיתיו לאחרונה. ושם, בחלומותיי הפרועים ביותר, הוא יחבק בחזרה ויקבל אותי, אותי החדשה, האחות שהוא אינו מכיר. חשבתי על התחלה חדשה, על חיים לצידו. לצד אחי שאני אוהבת כל כך - גם היום. עד היום. לתמיד אולי.

אמא צעקה והשתוללה. "אני לא אהיה שם לאסוף אותך בחזרה, כשתגיעי אליו והוא יסובב לך את הגב! אני לא אעמוד בלראות אותך נשברת שוב!", אמרה. היה משהו בדבריה. הוא מלא טינה, שנאה, מרירות. קרוב לוודאי שיסלקני. בהדרכתה, שלחתי לו ס.מ.ס. ביקשתי לדבר. רק כמה דקות. בבקשה?

הוא לא ענה.

מפוכחת, אני ממשיכה הלאה. מקווה לקום מחר ולשוב לתפקד. בלי הרעד הזה. בלי ההלם הזה. יש לי חיים חדשים, ואסור לי להתפרק. אסור לי להישבר. אני חייבת לאסוף את עצמי מההלם והתדהמה ולהמשיך הלאה. להמשיך בלי האח האהוב שלעולם לא יקבל אותי בחזרה.

ובתו הקטנה, זו שאת שמה לא אדע, תיעלם. ואני אפילו לא אדע.