"לכבוד                                                                                                                22.3.2010

משרד הבריאות

ירושלים

הנידון: ד"ר לאון קרפ, מנהל אגף מיון בביה"ח גהה

לכל מאן דבעי,

שמי מיכל ר', בת 26, מתגוררת ברמת גן. ברצוני להביא לידיעתכם מקרה מצער שאירע לי אתמול, מקרה המערב את ד"ר לאון קרפ, מנהל חדר המיון בביה"ח הפסיכיאטרי "גהה" שבפתח תקווה.

אל חדר המיון הגעתי ובידיי סיכומיי מחלה קודמים וכן הפנייה למחלקת אשפוז יום אשר קיבלתי מהרופאה הפסיכיאטרית המטפלת בי בעקבות הרעה משמעותית במצבי הנפשי.

יש לציין, בשלב זה, כי אני לוקה בהפרעה הקרויה הפרעת אישיות גבולית – הפרעה אשר, אם לתאר זאת בלשון המעטה, אינה "חביבה" במיוחד על ציבור המטפלים בארץ ובעולם משום הקושי לטפל בה.

בהגיעי לד"ר קרפ, פגישה שלוותה בנוכחותו של סניטר, ביקשתי מיד להראות לד"ר קרפ את ההפניה, אך זה  האחרון, בגילוי חוסר סבלנות בולט, סירב לקבלה ושאל אותי למעשיי בחדר המיון. פתחתי במילים – "ובכן, יש לי הפרעת אישיות גבולית" – וכאן מיד גיחך ד"ר קרפ, ועצר אותי במילים "לא מעניין אותי". הבנתי מיד כי יש לי "עסק" עם פסיכיאטר שלא מעריך במיוחד מטופלים בעלי מודעות עצמית למחלתם. על מנת לרצותו, שיניתי את הניסוח ל – "אובחנתי כסובלת מהפרעת אישיות גבולית" – אבל ד"ר קרפ גיחך לו שוב, ועצר אותי שנית. יש לציין כי בכל עת שהותי במשרדו של ד"ר קרפ – זה  האחרון אפילו לא טרח להביט בי. התנהגותו המזלזלת וחסרת הסבלנות נמשכה ("חטאתי" שוב והשתמשתי במונח "דיכאון מאג'ורי", מה שמאפיין את מצבי כיום – וכאן פרץ ד"ר קרפ בצחוק, כאילו אין לי שמץ של מושג על מה אני מדברת – אני הרי המטופלת, ומן הראוי שלא אבין את מצבי בז'רגון הרפואי!). ד"ר קרפ ביקש ממני לתאר את מצבי, ואת זאת עשיתי כאשר אני מקפידה להישמע "פשוטה" ככל האפשר. כאשר הסברתי לד"ר קרפ כי אשפוז יום הוא-הוא הדבר היחידי אשר יכול להציל את חיי, נתקלתי באוזניים ערלות. ד"ר קרפ ענה בפשטות: "אני לא מסכים" – מבלי להסביר את עמדתו על אף בקשתי. ד"ר קרפ התעקש להפנות אותי לאשפוז מלא. חרף ניסיונותיי להסביר כי אשפוז מלא רק יחמיר את מצבי (וכאן אני מצטטת מתוך מכתב ההפניה שקיבלתי מהפסיכיאטרית המכירה אותי למעלה משש שנים: "לציין כי כרגע אין תכנים אובדניים מידיים, ואין להערכתי צורך במסגרת אשפוז אינטנסיבית יותר, פתוחה או סגורה, אשר תנתק את מיכל לחלוטין מסביבת חייה ותקשה על החזרה לשגרה אחר מכן". ד"ר קרפ אפילו לא הגיע לפסקה הזו, שכן לא טרח לקרוא את ההפניה במלואה) – קרפ עמד על שלו. יחסו המבזה, המזלזל והמתנשא הגיע לשיאו כאשר שאל אותי לרמת ההכנסה שלי בימים אלו, ואילו אני סיפרתי על קצבת הביטוח שאני מקבלת מהביטוח הלאומי. ד"ר קרפ החל לצחוק שוב – הפעם עם הסניטר שישב לצידו, ובמשך עשר דקות תמימות התלוצצו השניים (כאילו לא נכחתי בחדר, כלל) על כיצד בימינו אנו לא ניתן לחיות עם סכום שכזה. בחוסר רגישותו זו פגע בי הד"ר קרפ וערער את מצבי הנפשי עוד יותר.

בעת כל שהותי בחדרו של קרפ לא נתקלתי במבט אחד מצדו, ונתקלתי באטימות כמותה לא פגשתי מעולם. אני סבורה כי מקצוע הפסיכיאטריה הוא מן הרגישים בענף הרפואה, וכי על העוסקים בו להפגין כבוד בסיסי לערכיותו של האדם הניצב מולם. בזאת נכשל ד"ר לאון קרפ באופן המחפיר ביותר – הן באופן "טיפולו" הבלתי-מקצועי בעליל בי, והן מבחינת גישתו כלפיי. ד"ר לאון קרפ ראה מולו הפרעת אישיות גבולית – ולא אדם לכל דבר ומקרה. הוא ביטל את אישיותי, את זהותי, את אנושיותי, ועל כך אין בלבי סליחה.

אני מבקשת להביא לידיעתכם את אופן התנהלותו של ד"ר לאון קרפ בבקשה ובתקווה שתטפלו בעניין, שכן איני רוצה שמטופלים אחרים - צלולי דעת, בעלי בינה ומעל לכל –  בעליי פגיעות אנושית רבה יאלצו לסבול מיחסו המחפיר של קרפ.

לטיפולכם המהיר אודה"

לפוסט באותו הנושא - כאן.