יום חמישי, 13:00. האינטייק למחלקת אשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר לו אני מצפה בבעתת מוות כבר למעלה מחודש וחצי. כבר כמה ימים שהחרדה מצליחה להפתיע אפילו אותי ולהגע לרמות שלא תיארתי לעצמי שקיימות. החרדה שולטת בי. משהו לא בסדר, כי הוא בסדר. וכשמשהו בסדר, זה אומר שהוא לא בסדר, כי הוא בדרך כלל לא בסדר, אז כשהוא בסדר זה אומר שהוא לא בסדר. זה אומר שהוא יפתיע אפילו בגדול יותר. שמשהו ממתין מעבר לפינה, יצעק "פיק-אה-בוּ!" בהפתעה וימוטט אותי. אני שותה ומעשנת - ולא מרגישה צורך לשירותים. אני תמיד מרגישה צורך לשירותים. ועכשיו אני חושבת לעצמי - אם השלפוחית לא מפוצצת - אזי שבוודאי יש לי אצירת שתן. זו חייבת להיות הסיבה.

אני מעשנת סיגריה אחת אחרי השנייה. הגוף שלי חנוק. השיניים שלי כואבות, האפתות שורפות יותר, הלחץ בתוך העיניים ומסביב להן גובר. בחודשיים האחרונים ראיתי נוירולוג, נפרולוג, גינקולוג, אורולוג, רופאת שיניים ורופאת עיניים. הגוף קורס לו לאיטו. אף אחד מן האמורים לא מצא שום דבר לא תקין למרות הסימפטומים - חוץ מרופאת השיניים שסיפרה לי על דלקת חניכיים קשה (איזו הפתעה) ועל נסיגת חניכיים (עוד יותר מופתעת. אני כבר בכלל לא רואה אותן) כי אפילו לא טרחתי לצחצח שיניים בחצי השנה האחרונה מרוב דיכאון ותשישות. אני מפוררת לפירורים קטנים. אם תשימו אותי בתוך כוס תה חמה, אני פשוט אמס לתוכה. בעצם, כרגע אני מרגישה שאמס גם בלי כוס התה. הידיים והרגליים רועדות, והחזה מתפוצץ. לפעמים אני חושבת שזהו - אני חוטפת התקף לב. זהו, מיקי, גמרת לעצמך את החיים. עשית את זה! אבל לא. החזה פשוט ממשיך לכאוב.

אני רוצה לשקוע אל תוך הדחקה עמוקה שתימשך בדיוק עד האינטייק. ואז אני רוצה לפרוץ בבכי שכמותו לא בכיתי  בחצי השנה האחרונה כי הייתי מדוכאת מדי בכדי להפגין כל רגש כלשהו, ולהתחנן בפני הפסיכיאטר שיקבל אותי למחלקה שלו. שיציל אותי מעצמי. שיחייה אותי, שיגרום לי לרצות לחיות. ולצלם. ולאהוב. ולהינות. ולצחוק. דברים שאני כבר לא זוכרת. כמעט ולא זוכרת. דמעות. שאזכר מה זה לפרוץ בבכי ולא להפסיק במשך 20 דקות. שאכאב את כל הכאב הכאוטי הזה שכאבתי בשקט צורם במשך חצי שנה ושלושה ימים. שאצרח אותו עד שהשכן ליד שכבר מצמיד את האוזן שלו לדלת הכניסה שלנו יזעיק את המשטרה ונצטרך להסביר שהכול בסדר, שאני כבר בסדר ושהכול מצויין. שאני רק מקיאה את הגועל שעבר עליי. שאני משחררת אותו, נפטרת ממנו.

אתמול בלילה נשברתי. הבטחתי לעצמי שלא אקח כדור אחד מעבר למה שמוקצב לי - ולקחתי עוד גאודון (אנטי-פסיכוטי) שיעזור לי לסיים כבר את הייאוש הזה ולישון. להירדם. לא יכולתי יותר. השיניים רעמו והאפתות שרפו בערת מוות והשלפוחית הציקה שוב אחרי שלושה שבועות שבה הניחה לי לנפשי במהלך הלילות, ורציתי רק לבעוט עם הרגליים ולצרוח ולהשתולל ולהוציא מתוכי את השדים שחגו במעגל ושרו בקול מחריש אוזניים. הזעתי עם מזגן על טמפרטורה של 16 מעלות. רק רציתי שהבוקר יעלה. או שלא. גם אפשרות.

אני מגלגלת בראש כבר חודש וחצי את השיחה עם מנהל המחלקה או צוות המחלקה. בהתחלה הכול היה נהיר ובהיר לי. ידעתי מה אני רוצה לומר, איזה מסר אני רוצה להעביר, הכול היה ברור. עם הזמן הכול התערפל לי. בימים האחרונים אני תוהה אם בכלל אצליח להוציא מילה מפי. כל שאני מצליחה לחשוב עליו הוא כמה שורות משיר של קולדפליי -

When you try your best but you don't succeed

When you have what you want but not what you need

When you feel so tired but you can't sleep

Could it be worse?

השאר מהול בערפל לבן.

אני לא יודעת איך אעבור את מחר. אני חייבת להתקבל.