לפני כמה ימים היא הגיעה: ההחלטה. ההחלטה להסב מקצוע.
ידעתי והרגשתי תמיד - יכול להיות שאני מוכשרת בצילום, אבל המקצוע הזה רדוד ושטחי מדי עבורי, וממילא הוא היה אמור לשמש רק כמקפצה אל השלב הבא - לימוד מקצוע טיפולי. כיום אני עדה לכך שתחום הצילום הוא פשוט תחרותי מדי, ולשם השגת לקוחות אני צריכה לדחוף מרפקים ולרדת לסכומים מגוחכים. זה לא מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי - לבלות ימים כלילות בשביל לתכנן הפקה אחת עלובה עבור כמעט חינם אין כסף. זה פשוט לא בשבילי.
כשחשבתי על מקצוע טיפולי, הכוונה הייתה ללמוד פסיכולוגיה, ומשם - לנסות ולמנף את עצמי אל אחד התחומים השוליים יותר, תוך הבנה ראליסטית שלא אוכל לעמוד בדרישות של תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. קצת מצחיק אותי להגיד את זה עכשיו, מפני שהמקצוע שאני מייעדת לעצמי עתה הוא הרבה יותר קשה מבחינה לימודית, נפשית ופיזית הן כאחת, ובשביל להצליח בו תידרש קריעת תחת רצינית במשך ארבע שנים. החלטתי - יכול מאוד להיות שבהשפעת ערוץ הריאליטי שבו אני צופה יותר ויותר בעת האחרונה - שאני רוצה להיות אחות. יש במקצוע הזה את כל מה שאני רוצה - זה מקצוע טיפולי לכל דבר, הוא מרגש, מאתגר, מלא אדרנלין. גם קשה מאוד, אני יודעת. אבל אני מוכנה ומזומנה לקחת את האתגר שאני מציבה לפניי.
בימים אלו אני עמלה בקפידה על תכנון החיים שלי לשנים הקרובות: ממילא לא אוכל להתחיל ללמוד לפני עוד שנה, שנה וחצי - עד שירדו לי התשלומים על האוטו וישתחררו לי אלף שקלים אל החשבון חודש חודש. עד אז אני רוצה א). להתנדב באחד מבתי החולים בסביבות תל אביב והמרכז, רצוי בחדר מיון - בשביל התעסוקה, בשביל הריגוש אותו חשתי כבר לפני עשר שנים כאשר התנדבתי בחדר המיון בתל השומר, ו-ב). להירשם לקורס פסיכומטרי במכללה הקרובה למקום מגוריי, מכללה בה אני גם מתכוונת ללמוד סיעוד. במידה ויעברו עוד שלוש שנים עד שאתחיל ללמוד - אוכל להירשם ללימודים גם בלי בגרות מלאה (תוכנית 30+), ואם לא - אני תמיד יכולה לקחת קורס מכינה שאורכו כשלושה חודשים. כרגע אני מנסה לברר אם יסכימו לרשום אותי ללימודים גם עם יחידה חסרה במתמטיקה (על הבגרות החסרה בהיסטוריה אנסה לא לספר - נראה איך ואם זה הולך...), מחכה לתשובה. שכר הלימודים, 40,000 ש"ח, מסובסד כולו ע"י בנק הפועלים בריבית נמוכה במיוחד, ומדובר בשלושה ימי לימודים בשבוע - 8 שעות בכל יום לימודים - ואני מרגישה ויודעת שאוכל לעמוד בכך. אך קודם, כמובן, "אבחן" את עצמי ואת יכולותיי להתמיד באמצעות ההתנדבות. אני מקווה שאצליח. זה לא עומד להיות קל - אבל אני נחושה בדעתי להצליח, ואני נחושה בדעתי שדבר לא יעמוד בפני חלומי.
וכן, הרבה דם, מחטים, צנתורים (ואוי, כמה שאני "אוהבת" צינורות שנכנסים לך מכל כיוון אפשרי...!) - אבל די, קטן עליי. הדבר היחיד שמדאיג אותי הוא כל השמות הארוכים שאצטרך ללמוד במסגרת קורסים כמו כימיה, ביופיזיקה, מיקרוביולוגיה וכד'...כאן נכנסת פירלה אהובתי, שלה אני חייבת את תודתי ואת הערכתי העצומה על שלא נתנה לי לוותר גם כשאחרים הקשו עליי, וסיפקה לי, בין היתר, גם מידע על השכלה אקדמאית נתמכת מטעם סל שיקום (שגם לו אדאג). אין עלייך, יקירתי! 
אני מקווה שתאחלו לי בהצלחה, ושתאמינו בי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Skinless
