מאתמול בלילה אני נעה לי בחוסר-מנוחה עיקש, מנסה לחשוב על מה לומר ואיך לעזאזל כותבים בלוג, מנסחת משפטים שכאלו, קרועים האחד מהשני - כל אחד נוגע, טיפ-טיפה, בלב ענף נפרד על עץ העבות שלי, הופך עשיר וצבעוני יותר עם כל יום שחולף - וגם שפוף יותר.

כשהגינקולוג יושב מאחורי השולחן העמוס שלו, מכווץ עיניים ישנוניות אל עבר מסך המחשב ומקליד בעצלתיים את ההיסטוריה הרפואית שלי, אני מתבקשת לומר לו אילו תרופות אני לוקחת. אמא שלי יושבת לצידי, ואני לא יכולה לומר שאיני מבינה את המבט התוהה ששולח הדוקטור המלומד לעברה, במיוחד כשהיא מתנדבת בשמחה לנקוב בשמות התרופות. ככלות הכול - היא זו שמחזיקה בהן בחדרה, מאחר שעליי כבר אי אפשר לסמוך. שתינו עוד זוכרות באימה את אותה הפעם בה החלטתי לרוקן את חצי בית-המרקחת שבמגירה אל תוך קיבתי המורעלת בין כה-וכה (15 כדורים ליום במשך עשר שנים זה לא צחוק! הייתי מעדיפה להדחיק את המחשבה על מראה הכבד האומלל שלי, לצרף אותה אל מגירת המחשבות-שלא-מביאות-שום-תועלת-whatsoever-ולכן-עדיף-שלא-לדוש-בהן. שם היא תפגוש בוודאי את המחשבה המודחקת על מצב הריאות שלי, שכבר מזמן מנסות לרמוז לי שהגיע הזמן להפסיק לעשן) - שילוב מעניין של אנטי-דכאוניים למינייהם, מייצבי מצב-רוח ועוד שלל מרגיעים - אקט אימפולסיבי (שלא לומר טיפשי) למדי שריתק אותי למיטה (מיטת אמי, כמובן) למשך שבוע ימים ללא יכולת להזיז איבר. הדבר החיובי היחיד שאוכל לשבח עצמי עליו במבט רטרוספקטיבי הוא העובדה שהותרתי את אמי ללא ברירה אחרת אלא להחליף את מצעיי המיטה המזעזעים, שהפכו למזעזעים אף יותר, להפתעתי, בצירוף כתמיי הקיא הטריים שלי. לא - אנחנו בהחלט לא רוצות לחזור לשם!

"פלוטין, דפרקסן, למיקטל, קלונקס, אה..." - אמא שלי נתקעת קצת, אז אני עוזרת לה - "הפפברין, אמא. את זוכרת? הכדור נוגד ההתכווצויות שהציל אותי מ'התקפי הגסטרו' שלי". "כן! פפברין, דוקטור". יופי, ד"ר מה-שמו סיים להקליד. הוא אמנם רשם "דפרקסן" תחת כותרת הדיאגנוזה - אבל נוותר לו על השגיאה. דפרסיה, דפרקסן - נו, מה כבר ההבדל הגדול. אני מניחה מול מה-שמו את האי-מייל שביקשתי מטלי, המטפלת המקסימה שלי, לשלוח לי, אי-מייל ובו תיאור מדוייק ככל האפשר של הסטטוס הרפואי שלי - ליתר ביטחון.

הוא מעיף מבט, מזמזם לעצמו את הכתוב על הדף. "הפרעת אישיות גבולית...נו, מאניה-דפרסיה, לא?" - לא, לא ממש. המה-שמו מתהדר בפנינו על שכמעט ביקש להתמחות בפסיכיאטריה, ושרק ברגע האחרון החליט לפנות לרפואת-נשים. בינינו - אפשר להאשים אותו? על כל פנים, כמו כל רופא/ה אחר/ת שבפניו/בפניה הטחתי באכזריות את צירוף המילים המוזר הזה, "הפרעת אישיות גבולית" - גם הגינקולוג החליט שמכיוון ששמע על מאניה-דפרסיה (אתה קורא עיתונים. ברכותיי!), הריי שמאניה-דפרסיה, או בשמה המקצועי והמודרני קמעה יותר - הפרעה דו קוטבית/ביפולרית - תירשם בתיקי האישי. "שיהיה", אני אומרת לעצמי, כמו תמיד. אי אפשר לומר שזו טעות: מבלי להיכנס להסברים פרטניים ומשתחצנים מדי - הפרעת ה"אם" שלי (כלומר, ההפרעה המרכזית שהשאר משניות לה) היא BPD, הפרעת אישיות גבולית. כן, אני ביפולרית (קיימת מחלוקת בין 1,500 הפסיכיאטרים שאותם הספקתי לבקר - חלקם טוענים לדיכאון חד-קוטבי - דיכאון בשבילכם - וחלקם מתעקשים על דיכאון דו-קוטבי), אבל "לפטור" בהצהרה על קיום הפרעה ביפולרית משולה בעיניי כהצהרה על קיום הפרעת אכילה. All part of the same damn system...

הוא נראה מתעניין, הדוקטור. שואל אותי אם איי פעם הייתי מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית. כן, אני עונה לו - כמה פעמים. ואי פעם ניסית להתאבד? - כבר שכחתי כמה פעמים, לוסט טרק. איך ניסית להתאבד? - הוא ממשיך לחקור אותי כאילו ישבתי על כס מתן עדות בבית משפט. אני בוהה בו רגע, מבולבלת, וכאילו מנסה "לשדר" לו - אני שמחה שאתה מתעניין, דוקטור, אבל בוא נחזור לעניינו, טוב? ועדיין, כמו ילדה טובה, אני עונה - ניסיון ראשון בגיל 12, תלייה. אחר כך כמה מנות יתר, ושיסוע ורידים. אני לא מבינה - איך אמורות מתודות הניסיונות האובדניים שלי להתקשר אל העובדה שבסך הכול הגעתי כדי לבקש גלולות שיקלו עליי את רכבת-ההרים הדסטרוקטיבית שמביא עימו ה - PMS בכל חודש? אני מניחה שהוא חש באי-הנוחות שלי, וחוזר להתעסק בסיבה אשר לשמה הגעתי. אני שואלת אותו אם יוכל לרשום לי גלולה ש"מבטלת", so to speak, את המחזור, שואלת אם יש אפשרות להגדיל את המרווחים שבין קבלת המחזורים - חודשיים לא, חודש כן, וכן הלאה. כן, הוא אומר - אבל קודם נצטרך לבצע בדיקה חודרנית. את מתלווה אליי לאחור?

אני מסרבת. אני יודעת שאצטרך לבצע את הבדיקה בשלב כלשהו - אבל זקוקה להתראה. משהו כמו...שבוע? חודש? רק להתרגל למחשבה. למחשבה שאצבע גדולה וסקרנית תיכנס לה לשם, עמוק, תחטט - ממש כפי שחיטטה שם האצבע של אבא בפעם הראשונה שלי, כשהייתי בת שמונה. זה בסדר, הוא אמר. הוא רק "מלמד" אותי.

האצבע של אבא לימדה אותי יותר משאיי-פעם רציתי לדעת - יותר משרוצה לדעת כל אחד אחר, אני מניחה. האם זו הסיבה בגינה איש לא מדבר על כך? האם זו הסיבה בגינה אני לא חושפת את שמי?

כל כך הרבה קרה מאז אותו יום - אני לא יכולה שלא לתהות מי ומה הייתי היום אילולא קרה. ובכל זאת - הנני. וכאן רוצה לצרוח את הסיפור שלי, לצרוח עד שייקרע מיתר הקול האחרון.

(...או לפחות עד שתתפתח יבלת על האצבע המורה הימנית שלי)