"כמו שחפים עם ים

קרבנו, ונפגש.

הגלים יסחפו אל החוף

השחפים ימריאו אל על

ואנו ניפרד..."

א',

אומרים שסוף הוא תמיד התחלה. אם כך - התחלה היא גם סוף, לא כן? הימים האחרונים מילאו אותי התרגשות וחשש - הנה אני פותחת דף חדש ופורסת את שנותיי, פלחים-פלחים, על גביי בלוג. אני יוצאת מן הצללים אל תוך אור מסנוור, כמו רק עתה יצאתי כעולל אל אוויר העולם. כבר לא מסתתרת בתוך בועה אטומה - מציצה החוצה, משמיעה את קול בכיי הראשון. בוחנת בסקרנות את החדש והלא-מוכר - כמו גם חותמת תקופה.

היום, מרשה לעצמי להרפות. ניסיתי, ניסיתי כל כך - אך כמו תמיד, אתה פורץ חומות של הדחקה, של שיכחה רצונית. רצונית - כי אין בידי כל ברירה אחרת. כחלופה, אוכל לנסות להשיב אותך אליי, לקרב עצמי אלייך, אל השיריון העבה שלך. אוכל לצעוד לקראתך כמי שנאבקת להתקדם כנגד כיוון הרוח - מצליחה לפסוע צעדים ספורים רק בכדי שתהדוף אותי הרוח אחורנית. מאמצי סיזיפוס. אני מבינה, היום, שלא אוכל להיאבק יותר. אמרתי לך - אני בוחרת לשים קץ למשחקיי האסטרטגיה המחושבים ששיחקתי איתך, קץ לתקוות, לציפיות, לאשליות. עם פתיחת הבלוג שלי - אני נפרדת ממך. את הדלת ששמרתי פתוחה אני טורקת היום בצרימה. בחדר הסגור תישאר - שם אשמור אותך כקעקוע על עורי החשוף.

לא תדע עד כמה אהבתי אותך, ממש כפי שלא אדע מה הביא אותי לאהוב אותך כל כך. לא תדע עד כמה אתגעגע אל העיניים החומות החוקרות שלך, השואלות, אלו מלאות הדימיון ופרי היצירה, אלו של אמן בוגר ומעמיק-חשוב, של ילד קטן ומפוחד. אל המימיקה העשירה והצבעונית שלך, זו התיאטרלית ששבתה את אישוניי, אל המראה הבוהמי-משהו, השיער החום, הגולש והרך כקטיפה שלך, מחוות הגוף והמבטים המשועשעים שלך, אלה שיודעת שמרת רק לי. אתגעגע כל כך אל קולך, אל הצחוק הילדותי שלך, הקריצות, המבטים הארוכים העמוקים שהיישרת אלי, אותם קטעתי תמיד בחיוך מבויש. מתגעגעת, כבר.

היית הראשון שלי. לא הראשון לו נשקתי, לא הראשון עימו התניתי אהבים. חשוב בהרבה יותר - היית הראשון בו בטחתי - הראשון מבני מינך. בשעה שהייתי מוכנה להרים ידיים בתסכול, היית הראשון שהבטיח בלי מילה - לא כולנו זהים: לחלקנו לב טהור, אוהב. אנחנו קיימים.

ועל כך אודה לך - תודה על מי שאתה, על מה שאתה. על שחשפת שמש קטנה מבעד לענניי סערה. גם בימיי חורף אפורים - בתוכי, אתה זורח.

(עם כל מתעביי הקיטש - הסליחה. לא עוד!)