כשאני מביטה לאחור - לרוב אעשה זאת בעודי ממתינה בסבלנות אין-קץ אל השינה שתשיגני - אני זוכרת ימים יפים. יכולה אף לומר שזוכרת ימים בהם המושג "משפחה" יכל להתאים, ואפילו בקלות, גם לנו. חיוך מתפרש על פניי כשתמונות צבועות גוון שמשי צהבהב עולות בדמיוני - רוטינת טיולי השבת הקבועה שלנו, למשל - שלי, של אחותי הקטנה, של הוריי. היינו מזנקות מן מיטת הקומותיים המשותפת שלנו, אני ואחותי, בשעת בוקר מוקדמת, מוכנות ומזומנות לדון באריכות על אתר הנסיעה היומי.

בקיץ, את רוב בקרי השבתות השקטים היינו מבלים בבריכה קטנה ואינטימית למדי, בריכה שלעיתים קרובות שימשה רק את ארבעתנו, כאילו הייתה זו בריכת השחייה הפרטית שלנו. רק המציל המשועשע, צופה בי ובאחותי משכשכות במים בהתלהבות עם המצופים הכתומים באיזור המים הרדודים, מפר בגסות את הפנטזיה החלומית. כבר אז החלו אנשים להעדיף את הגדול וההמוני יותר - את כפרי הנופש, את הקלאבים למינייהם. הבריכה הקטנה והנטושה הייתה, למעשנו, כמעט שלנו ושלנו בלבד.  

היה גם את הפארק הלאומי שממול לבריכה ובו האגם שאיכלס בו קבוצות ברווזים מקרקרים וסירות פדלים צבעוניות, וכמובן - גם את רכבת הילדים האדומה-צהובה, מסיירת לה באיטיות ברחבי הפארק כמיניאטורה שבירה בעולם הזוי שכולו-טוב. אותו איזור צפוף ביערות עצים גבוהים, מעניקים מראה טרופי כמעט, גם כלל את הספארי בו ביקרנו תכופות. נכנסים למכונית, נוסעים סביב אגם ההיפופוטמים, פוגשים בבנות יענה המבקשות לומר שלום תוך מנקרות בחלונות המכונית - "לא לפתוח את החלון!" - היה אבא תמיד מזהיר. היינו קצת מאוכזבות, אני ואחותי. היינו מעדיפות לצאת מהאוטו וללטף את בנות היענה, את הצבאים שהסתובבו באין מפריע, אפילו את הקרנפים. מי ידע, בזמנו, שהקרניים החדות והמרשימות עלולות להיות גם מסוכנות? לא היה דבר מסוכן באותם ימים - אפילו לא האריות המנומנמים שהביטו בנו בחוסר עניין משווע, האריות שסיימו וסיכמו את הביקור בגן-החיות. 

והיו עוד מקומות - כמו הנמל הישן ביפו בו סיירנו, אחר עולים על ספינת התענוגות ורצים מהר-מהר אל חרטום האוניה הפתוח, תופסים מקום, מאכילים את הדגיגים שבמים בפיתות היבשות שקנינו על הרציף המלוכלך ונהנים מהמים המתיזים על פניינו בעוד גליי הים הפתוח פוגשים בנו ומטלטלים מעלה-מטה. הייתה חנות הגלידה האמריקאית לידה היינו עוצרים בדרך הביתה - אבא לוקח שוקולד וניל לעצמו ולאחותי, אמא וניל, אני שוקולד. תמיד שוקולד.

הטקסים הקטנים של הבית. אני ואחותי מתקפלות כמתחבאות בתוך כורסת-מיטה מסמורטטת - דבר לא יפגע בנו שם. אסיפות הדובים בכל חורף, במהלכן היינו מסבירות (אני בתפקיד המרצה, אחותי כשומרת על השקט והסדר בל יפריעו הדובים לדבריי) לפרוותיים הקטנים שאין צורך לפחד מקולות הרעמים. כשאבא בבית, שוכב על הספה, אנחנו קופצות עליו, אני והיא, מתיישבות על בטנו ומסרבות לזוז עד שיספר לנו בדיחות, את אותן הבדיחות בכל פעם, צוחקות מחדש כאילו שמענו בפעם הראשונה. אמא מגיחה מן החדר, שולחת לעברנו חיוך מרוגש.

במהרה, כמו בהבזק ברק, נגמר הכול.

(משאירה אתכם במתח)

עריכה:

ומאיפה, מאיפה קיבלת את הרעיון המטומטם שמישהו באמת יתעניין לקרוא על היפופוטמים וברווזים?! סתומה, סתומה, סתומה! יצור רגשני וחסר אינטלקט שכמוך. מטומטמת. מפגרת  (מונולוג).