התעוררתי לא מכבר, שינה טרופה של אחר צהריים מעיק. אני חייבת להודות - הפוסט האחרון שלי הותיר אותי דיי תלויה באוויר, שבה ותוהה האם אני עושה את הדבר הנכון כשפורצת גבולות שנשבעתי לא אחת שלעולם לא אפרוץ (ע"ע כותרת הבלוג...). מעבר לתחושת החשיפה העצומה, קיים גם החשש הרבגוני, אני מודה - מה אם לא יאהבו? מה אם לא טוב דיו, לא "חזק" דיו, לא "מושך" דיו? מה אם - חס ושלום! - לא אצליח להעביר הכול-הכול-הכול, כל-פאקינג-פרט, ובדיוק בצורה שרוצה?

אלו שמכירים אותי לא מהיום לא יתפלאו לשמוע שהפוסט "עלה" לי בעוד שיחה לניו-ג'רזי, למטפלת המדהימה שלי (והיא קוראת: את מדהימה, את מדהימה, את מדהימה) שבמגע של מילה, אפילו כזו שמגיעה ממרחק יבשות, תמיד מצליחה להרגיע בקולה המלטף, להחזיר לפרופורציות, לייבש את נהר הדמעות. מה הייתי עושה בלעדייך, מה?

אני תוהה אם הרעדה שאוחזת בי כעת קשורה במישרין לבלוג, או שמא משהו אחר לוחץ, מטריד, מעיק. אני יודעת שכן, וחשבתי לשתף אתכם. לאחר סדרה ממושכת של בדיקות - מיפוי עצמות, CT ו - MRI, גילינו היום שלאחותי (אשר ימלאו לה 19 החודש) גידול ממאיר בברך - סרקומה. אנחנו קוראות לו "סבסטיאן" - ע"ש הסרטן המזמר מ - "בת הים הקטנה". חוש הומור לא חסר לה, למצחיקולה שלי. מועד הניתוח טרם נקבע, וביופסיה תבוצע לאחריו. אני לא חושבת שהמילה הזו, סרטן, מתיישבת לי טוב בבטן. סרטן? משהו שיש לאנשים אחרים, לא מוכרים. דפיניטלי.

והנה הוא, קופץ לבקר גם אותנו - כאילו לא עבר עלינו מספיק. נדבך נוסף לסיפור שלי, לסיפור שלה, שפותח כאן התנחלות. קישטא!

ואני חושבת לי - מה אלבש מחר, לכבוד היציאה החד-שבועית הקבועה שלי מהבית?

(אפילו למטפלת ה"חלופית", הזמנית, הברזתי היום. אופס! לא נורא - אני לא חושבת שהיא שמה לב)