לא הייתי ילדה כשאר הילדים. נצמדת בפחד אל הרגל של אמא, נמנעתי מלתקשר עם ילדים אחרים. בגן, חבריי היחידים היו האפרוחים הקטנים איתם שיחקתי בפתח החצר. למעשה, לכל אחד מאיתנו היה את האפרוח הפרטי שלו. כמזהה את האפרוח שלי (כי הרי ידענו כולנו להבדיל, כמובן) בכל פעם, דאגתי להאכיל אותו וגם לדבר אליו - שלא ירגיש בודד במחציתם של שאר האפרוחים מוזרי-המראה, המנוכרים. לימים גיליתי שלא היה הוא אפרוח אחד - הצהובים הקטנים נפחו את נשמתם כל כמה ימים, והגננת דאגה להחליפם פן נבחין בהיעדרות חבר צייצן קטן. המילה "מוות" טרם נכנסה אל הלקסיקון שלנו. ועם זאת, למרות חוסר ההיכרות ה"רשמי" - בתוכי הרגשתי. ידעתי שאני, ממש כמו האפרוחים שלי, מתה. 

נדמה כי כבר מקטנות החליטו הנפש ומערכת-העיכול לעשות יד אחת נגדי. אמא מספרת שסירבתי לאכול - בעגלה הייתה דוחפת אותי, מחפשת טרקטורים. היא ידעה - ברגע שיפגשו עיניי הקטנות בטרקטור - אפער את פי כמגלה עולם בתדהמה, אז תוכל להחמיק פנימה כפית גרבר. ההקלה שוודאי חשה בכל פעם מחדש הוחלפה חיש-קל בתחושת תסכול וייאוש: באותה המהירות בה נכנס הגרבר - כך גם יצא.

ביה"ס היסודי לא היטיב עימי. אכזריותם הטבעית של הילדים פילסה דרכה אליי לא אחת - הייתי המוזרה עם שתיי הקוקיות, לבושה סחבות יד-שנייה שקיבלה אמא שלי, גדולות פי כמה וכמה ממידתי, מצויידת במימייה אדומה וכובע טמבל לקראת כל טיול שכצפוי - התגלה פעם אחר פעם כעוד חוויה מוכרת של ניכור חברתי. הייתי מתעוררת בבקרים, חרדה לקראת יום הלימודים החדש. מי יצחק עליי היום? האם אצליח לשכנע את המורה להיות תורנית-כיתה, וכך להימנע משיטוט חסר-מעש ומשפיל בחצר ביה"ס בזמן ההפסקות, מלפפת בשתיי ידי את הגדר האדומה-חלודה שהפרידה, בעיניי, בין בית-מטבחיים קטן לבית (home), למקלט המדומה שלי - מטרים ספורים משם? הייתי סוגרת את דלת החדר, משלבת כפותיי זו בזו מול החלון, מביטה לשמיים ומזמינה מלאך. אמא סיפרה לי תמיד שארבעה מלאכים שומרים עליי - מיכאל, גבריאל, רפאל ועוד מלאך אחד, המלאך שלנו - מלאך הצחוק, מקפץ על ריסיי ומתרוצץ על לחיי בדמות הציפורניים הארוכות, הרכות של אמא. במשך דקות ארוכות הייתי משננת תפילה - לעיתים שוב ושוב ושוב - עד שהרגשתי שזהו, אמרתי כמו שצריך: בקצב הנכון, בטון הנכון, במילים (הקבועות) הנכונות. לפעמים היה אבא נכנס לחדר כדי לקחת זוג גרביים חדש, שואל אותי מה מעכב אותי. כלום, הייתי עונה לו - אני כבר מסיימת. אבא קטע את שטף התפילה - זה לא טוב. צריך להתחיל מחדש - אם לא אסיים כמו שצריך, יעבור עליי יום נורא. אם לא אזמן את המלאך הנכון (כי גבריאל בוודאי עייף עוד מהבוקר הקודם במהלכו שמר עליי, וצריך לתת לו קצת חופש) שיתפקד במלוא החריצות והעירנות - הריי שאיש לא ישמור עליי, ואאלץ להתמודד לבדי מול השדים הקטנים שלי, רובצים על כתפי ולא מרפים.

ריטואל התפילה הוא הריטואל הקומפולסיבי הראשון שזכור לי שביצעתי. ואפילו לא האמנתי באלוהים.

הייתי תלמידה טובה, מצטיינת אפילו. הייתי אחת מאלו שלצד הציון, נמוך מתשעים, התנוססה הערה מתפלאת של המורה - "מה קרה?". את כל האנרגיות שלי השקעתי בלימודיי, מתחמקת מלהתמודד עם אמא החולה, את רוב ימיה מבלה במיטה אם לא מטפלת באביה הסאדיסט והחולה בדירתו הסמוכה, מתחמקת מלהתמודד עם החדר החשוך שתריסיו סגורים כמעט תמיד, מרחיקים אותי מן ההמון הצעקני והמאיים שבחוץ ומותירים אותי מתגלגלת על שטיח החדר כשאני בוכה וצוחקת במקביל, מפקפקת בשפיותי, שורטת את זרועותיי במסרק צפוף, מתחמקת מלכאוב את היעדרו הכמעט קבוע של אבא ששהה בפינות מרוחקות של העולם, עסוק בלשרת את המדינה ולרגל למענה - מתחמקת מתחושת הבדידות שעטפה אותי, שכבלה אליה בשלשלאות. 

ואף אחד לא ידע.