- אזהרה לנפגעות/נפגעים: הפוסט עלול להכיל טריגרים.

- הכתיבה בלשון נקבה היא מטעמיי נוחות - מכוון גם לזכר.

הרבה נכתב בבלוגים אחרים בנושא יום האישה הבינלאומי שחל היום, ונחשפנו כולנו למספרים מזעזעים - עלייה דרמטית בשיעור הפונות אל מרכזי התמיכה לנפגעות תקיפה מינית, ירידה בגיל הקורבנות, יותר ויותר מקרי אונס ואונס קבוצתי, יותר מקרים של גילוי עריות. יותר מקרים של התעללות.

הסטטיסטיקה צורמת, אין ספק. צורמת, ונוגעת. נוגעת - אך לכמה זמן? מספיק בכדי לשחרר מילה גסה לאור הזדהות, יש להניח, מספיק בכדי להתנחם במחשבה שבקריאת המספרים ו/או האזנה להם ביצענו את חלקנו כאינדיוידואל איכפתי והומני בחברה מתוקנת. אחר נחשפים לרגע למציאות שאיש לא מוכן לדבר עליה - הם מכבים את הרדיו. מזפזפים אל ערוץ טלוויזיה אחר. גולשים אל אתר אחר. מעבירים דף בעיתון. 

אנחנו לא יכולות. הסטטיסטיקה היבשה שחולפת מול עינייכם ביעף צרובה בעצמותנו, חקוקה על עורנו, חונקת כגוש ואינה מאפשרת לנו לשאוף אל ריאותנו אלא זוהמה וטינוף - אנחנו, שגופנו חולל ונסדק, נפרם תפר-תפר. בעת שדמותנו מצטיירת בעיניי הצופה הנייטרלי מהצד כחיה ומתפקדת לכל דבר - למעשה, כרוחות רפאים נהלך על גבי קרקע תלושה, מכווצות בתוך בועה קטנה ואטומה, מקימות גדרות חשמליים מסביבנו פן ייגעו, פן יפלשו שנית.

החיוך אותו אתם רואים על פנינו הוא, לרוב, יליד מאמץ מכני בלתי-יתואר. וגם כשייתפסו שריריי הפנים, נמשיך להציגו לראווה כאילו לא הייתה תופת מעולם, כאילו לא ביקשנו לצרוח, לברוח, להתאייד אל האוויר. כאילו לא בערה בתוכנו אותה האש המאיימת לכלותנו בכל רגע נתון. החנק, האצת קצב פעימות הלב כשתתקרבו, כשיפגשו עינייכם בשלנו המפוחדות, הזועקות לשוב אל הרחם, להתחיל מחדש. הצמרמורת שמלווה בנאמנות מגע ידכם. הקול הזועק מתוכנו ולא יישמע - אנחנו לא כמותכם, ולעולם לא נהיה. הפחד הוא כצל לנו, עוקב לכל מקום, בכל שעה. הלילות טרופים, שעות היום מזדחלות בעצלות. להעביר עוד רגע, עוד שנייה, עוד דקה. מלחמת הישרדות מתמשכת - הזיכרונות הקטועים מושכים כלפי מטה, מגיחים כמכת-ברק, פעימה תחסר. זוכרות את חוסר האונים, את המועקה, את הבקשות החוזרות ונשנות - בבקשה, לא. זוכרות את ההשתעבדות המוחלטת, את ההשפלה, את הידיים המפשפשות, החודרות, המענישות, את הלחישות החייתיות, את קולות הגמירה. קטנות-קטנות ומטונפות - כך הותירו אותנו, תוך כדי שוללים את זכותנו לבחור, את זכותנו לשלוט, את זכותנו לחיות. מטילות ספק בעצמנו, יראות שיחת חולין פשוטה ברחוב סואן. הרעד לא מרפה, מותירנו תשושות.

מסרבות לבטוח, להאמין. בכם, בעצמנו. מסרבות לפתוח צוהר קטן - האור הבהיר יסנוור, יבריח בחזרה אל תוך העלטה המוכרת והבטוחה. אנחנו עוטות שיריון כבד ומאובק - המגננה כדרך-חיים. נאבקות בצללים העוטים מכל כיוון, בקולות הקוראים לפגוע, להרוס, לחדול מללחום. 

אחת מתוך שלוש. בשקט-בשקט.

אלה הפנים שמאחורי המספרים.

החתול שרט אותי.

חותמת בהמלצה.

חברה טובה ראתה את הסרט ודיווחה לי נרגשת - אני עצמי טרם צפיתי בו, ומקווה לעשות זאת בקרוב.