התחפושות הצבעוניות שבחוץ ושלל הנפצים שמבריחים את הכלבה להסתתר תחת מיטתי מזכירות - פורים. מתוך שלל ימי החג ברבות השנים בהם ביליתי (למרות ש"ביליתי" היא אינה בהכרח המילה המתאימה לתאר) מחופשת לאסתר המלכה, לפייה או לסינית, אני זוכרת לאו דווקא את חילופי משלוחי המנות בכיתה, את ההפסקות הפעילות או את הקרנבל המסורתי ברחבת בית הספר - אלא את חג הפורים שהעברתי לפני ארבע שנים במחלקת אישפוז יום במתחם המרפאות והמחלקות הפסיכיאטריות שבתל-השומר. באותו היום, עמוסה ונרגשת מאירועי היום שחלף, התיישבתי לכתוב.

מוכרחים להיות שמייח? או: עוד יום שגרתי במחלקה הפסיכיאטרית

לא כל יום פורים, נכון? אבל היום כן. איזהו יום אשר אותו אוהבים יותר הילדים הקטנים וגם הגדולים יותר - יום אשר בו יוכלו לעטות עליהם מלבושים שונים, להעמיד פניי מלאך, פייה, מלך או מלכה, להשתובב עם אביזרים שונים ובכלל - לחגוג. "לא כל יום פורים", אומרים להם הוריהם כאשר התנהגותם אינה הולמת, פרועה מדי.

בפורים שנת 2002, אני חונה כהרגלי בחנייה הצמודה למחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר בה אני מאושפזת כבר מספר חודשים. לעזאזל - רוב המקומות כבר תפוסים. האם אעשה מאמץ ניכר ואנסה לחנות במקום קטן, מסתכנת בלשרוט את האוטו ולקבל עוד צעקות וגידופים מאבא? אני מחליטה לנסות. כמה נשימות עמוקות, ועוברת את המבחן בהצלחה.

כבר דקה או שתיים מאחרת, לכן ממהרת לסדר את המעיל מעל החולצה - שמא לא אראה מסודרת. חייבת להראות מסודרת ויפה מספיק. מה אם לא? חס ושלום. מה אם תתנפץ תדמיתי? אין אני יכולה לתת לכך לקרות, בשום פנים ואופן לא. בצעדים קלים, מנסה לא להפריע למהלך הקבוצה אשר פותחת את השבוע, אני נכנסת. שניי מטופלים חדשים הצטרפו אלינו השבוע - למעשה, שלושה - אחת אשר נכחה כבר ביום חמישי שעבר, אקרא לה ע'. הקבוצה מתנהלת באופן שקט יחסי, רגוע, עד שאחד מהמטופלים החדשים, ה"טריים", מ', הלום קרב, מספר את סיפורו. מתפרץ. כך, למדתי, מתנהגים הלומיי קרב בשלבים ההתחלתיים של טיפולם - הם פשוט מזרימים את סיפורם החוצה, באופן הרגשי, הכעוס והכאוב ביותר שניתן לתאר - כואב לו כל כך, כואב לי כל כך. קולו סדוק, שבור ושברירי, עולה מעלה ופורץ מחסומים, מתרסק מטה בחזרה, וחוזר חלילה. עוצמת הייסורים ניחרת בגרונו, והוא משתמש בכפות ידיו להראות לנו כיצד מצוקתו אינה מאפשרת לו לנשום, אינה מאפשרת לו לדבר באופן רציף והגיוני או לחשוב באותה הצורה, אינה מאפשרת לו לישון או אף לנוח. הזיכרונות מלווים אותו עד כדיי כאב פיזי, כך הוא אומר, ולא נותר לו אלא להיכנע לזוועות המלחמה אשר הותירו את אותותיהן עליו. מ' פורץ בבכי ואף לא אחד מאתנו יודע כיצד להגיב, או מה לומר. הפגישה מסתיימת באווירה כבדה.

בחוץ אני פוגשת בע', שיצאה כבר באמצע הפגישה - היא לא עמדה בתיאור הזוועות ונאלצה לצאת באמצע. סיפורה של ע' זהה כמעט לשלי. ע' היא בחורה נאה ומתוקה, ואני משתדלת לתמוך בה במשך שהותה במחלקה. גם היא בוכה, מדברת על אבדן, על אבדנה שלה. כמה כאב, אני חושבת, כמה סבל. אנו מדברות על התרופות שאנו מקבלות, על מה שמשפיע יותר, מה ששפיע פחות, תופעות לוואי - על כל מה שקשור בדבר. היא מטפטפת לי פרטים על חייה בטפטפת קטנה, וכך עושה גם אני. בין השאר, היא מספרת לי על מטופל שהכירה ששם קץ לחייו ע"י תלייה לפניי חודשים מספר, וזאת משום שלא הסכימה רופאת המחלקה לשכן אותו באשפוז יום, אלא רק באשפוז מלא. אני מזדעזעת לשמע הדברים. מטופל נוסף שאני מכירה יפונה מדירתו בעוד יומיים, וטרם מצא מקום חלופי לגור בו. לא אני היא זו האחראית על חייו - אך מה יעשה? לאן יילך? האם יישאר חסר בית?

נראה כי זרם המטופלים החדשים אינו מפסיק. בהפסקה השנייה, בין הקבוצה השנייה והשלישית, יושבת איתנו לשולחן אישה בלתי מוכרת ודמעות ניגרות מעינייה, וניכר הדבר שאין היא מסוגלת לשלוט על כך. ש'. אני שואלת לשמה, אם היא חדשה במקום. ש', בפרץ דמעות, ממלמלת משהו על תחושת חנק, על תחושת תקיעות, חוסר יכולת להראות את האני-האמיתי שלה, על בדידות. היא טוענת שהיא אינה מסוגלת להשתנות. בדקות המועטות שהיו לנו ניסיתי להסביר לה שכאן תקבל עזרה, ניסיתי לעודד. אינני בטוחה עד כמה הצלחתי להרים את מורלה, אני בטוחה שלא בהרבה. אני הרי מכירה את תחילת הדרך, את הבלבול והכאוס הטוטאלי, את תחושת התקיעות והבטחון ששינוי, ולא הקטן ביותר, הוא בלתי אפשרי.

כששעות הפעילות בבית החולים מסתיימות להן, אני נוסעת אל בית ספרי, זה אשר בין שעריו לא העזתי לדרוך מאז סיימתי ללמוד בו. אינני יודעת בדיוק מדוע - אולי כדיי למצוא שמחה, תום, וחגיגיות, לוודא שאלה אכן קיימים? גם שם, על כל פנים, אני מוצאת ריק ושממה. מסתבר שאיחרתי, והתלמידים, כמו גם המורים, פרשו כבר לבתייהם.

מוקדם יותר, עוד בבית החולים, עבד הצוות בלווית מספר מטופלים על תליית עלוניי "פורים שמח!!!". עלונים מחייכים, צבעוניים, ליצנים שמחים שחיוכם מגיע מאוזן אחת אל האוזן השנייה. אם רק חיוכי יכל להיות גדול כל כך. הסתובבתי לי במסדרונות המחלקה, מביטה בעלונים ובו בעת בעצב העמוק, החורך, הבוער שטמון באנשים שדרכו תחת אותם עלונים שכמו ביקשו להסתיר, לשכוח. לא יכלתי שלא לחייך למראה אותן שרשראות העלונים במשך כל היום. חיוכים עצובים.

מוכרחים להיות שמייח?