שקט פה כל כך, שזה מפחיד אותי. זה לא שקט "רגיל", ואני יכולה להרגיש את המתח באוויר. אני לא יודעת אם אחותי בבית (היא גילתה שהחבר שלה יצא איתה במקביל לכמה אחרות וניצל אותה, כך שזה נגמר, היא שבורה וחזרה, בצורה זו או אחרת, לחבר הישן), אבא שלי לא כאן, תודה לאל - עדיין לא הבנתי אם יום ההולדת שלו הוא היום או מחר. בלילות אני נקרעת, במיוחד בלילות. במהלך הימים אני לא מסוגלת לשמוע את הקול שלו, והשנאה שלי כלפיו מבעבעת מחדש בכל פעם ששומעת על עוד תרגיל מלוכלך שלו. בלילה אני רואה אותו משחק עם הכלבה ועושה "פוצי-מוצי" לחתולה. ביום הוא רשע ומגעיל - ובלילות הופך לאדם זקן, חולה, בודד וטוב. אני לא מצליחה לערוך אינטרגרציה של שני הרגשות הקוטביים האלה, וזה הורג אותי.

אני יושבת עם האוזניות ומקשיבה לשיר בפול ווליום - לשבור את השקט, ואת כל הרעשים הקטנים והחריקות שמקבלים משמעויות קטסטרופליות כששומעת אותן. אני לא מסוגלת לישון. ישנתי 20 שעות עם ההלדול שגמעתי שלשום מתוך הכרח, וההשפעה פגה לאט. עד היום בבוקר עוד הייתי מטושטשת. השקט הזה. אני דרוכה כמו חייל בשדה קרב, כמעט ולא נושמת. אמא שלי שקטה - לא באה לספר לי שטויות על כל מיני בתי מלוכה בעולם, לא על תקריות מצחיקות בסופר - שום כלום. אני מניחה שהיא מדוכאת, או משהו כזה. השקט הזה מזכיר לי את השקט המפחיד בבית כשהייתי קטנה. קשה לי לתאר. אני לא מוצאת דרך להעסיק את עצמי - הייתי מנסה להרדם - אבל אני יודעת שאני לא יכולה.

כל כך רע פה.