(אזהרה: הפוסט כולל תיאורים העלולים להוות טריגר)

עוד כשהייתי קטנה, נבהלתי למראה אבא ללא חולצה. בפעמים הנדירות בהן היה בבית בימי שבת, פנוי ממשימות הריגול בפינותיו הנידחות של העולם, בקיץ, היה לובש תחתוני בוקסר או מכנס אדום קצר. מראה חזהו החשוף והשעיר עורר בי מבוכה, פחד בלתי מוסבר. הייתי ממהרת להסתגר בחדרי. רק לא לראות. רק לא לראות.

בפעם הראשונה (הזכורה לי, בכל אופן) הייתי בת שמונה - אולי פחות. שבע. שש. קיץ, אולי אביב. אמא יצאה לקחת את אחותי הקטנה ממסיבת גן. ערב ירד, הביא עימו את החשיכה שהתפרצה, בחוצפתה, אל הבית. אבא יושב על הספה הגדולה הירוקה וצופה בטלוויזיה. אני יושבת לצידו על הכורסא, משחקת עם פרדי - בובת היד האהובה עליי שקנתה לי אמא בספארי, בחנות הגדולה והמרשימה המציגה לראווה צעצועים, בובות ודובים. כולם דמות חיות, כמובן. פרוותו הנעימה של פרדי הספיקה לצבור אבק, הפכה כדוריי בד שחוקים וקמלים. לשונו האדומה והמצפצפת עקורה ממקומה, לסתות הפלסטיק המזדקנות שבורות. אני מפיחה חיים בבובה האהובה, הזרת והאגודל נעות במרץ בתוך ידיו הקטנות, נפרשות לחיבוק גדול. הוא היה ילד רע באותו הערב, פרדי. בדרך כלל צייתן היה וחביב, עתה הפך שובב מדי. מה אתה עושה בתוך התחתונים שלי, פרדי?

אבא נוזף בפרדי. פויה - אתה יודע שלשם לא נכנסים, נכון? סליחה, אבא. פרדי כבר יוצא. "את יודעת", הוא מוסיף בלחש, "דברים כאלה לא עושים ליד אנשים". אני שולחת לעברו מבט מתנצל. "בואי אליי", הוא לוחש. אני מניחה את פרדי הקטן על השולחן, מתיישבת על אבא. אין מספיק מקום. אבא יושב על קצה הספה, ורגליי הקטנות אינן מצליחות להצטופף אל תוך המרווח הזעיר. רגל על אבא, רגל שנייה על הספה. לא נוח לי.

"את כבר צריכה לדעת. רוצה שאלמד אותך? הנה. אבא ילמד אותך". לא, אבא, זה בסדר, אני יודעת. ידו הגדולה מגיחה מצד ימין, מפלסת דרכה אל תחתוניי. מעסה בעדינות את שפתיי. אבא, די, אני מבקשת. זה לא נעים. אפשר די? קולו של אבא הופך סמכותי, מלא פליאה ועלבון - מה, את חושבת שאפגע בך? לא, אבא, מה פתאום. אבל די. בבקשה. "זה בסדר", הוא אומר. הוא חוזר על כך שוב ושוב בעת שהאצבע המורה הרוטטת חודרת פנימה, עמוק אל תוך מקום שלקיומו לא הייתי מודעת. "זה בסדר. אני רק מלמד אותך. ממה את מפחדת?". כואב לי. אבא חודר עמוק, מניע האצבע מטה ומעלה בקצב. אני מצחקקת במבוכה למשמע גניחותיו, מקווה שדי יהיה בכך כדי להרחיק את הפולש. הוא ממשיך. וממשיך. וממשיך. אני מתחננת לפניו, בו בזמן משתדלת שלא להרגיזו - טוב, אבא, הבנתי. באמת. בבקשה די. בבקשה די. מספיק.

אבא לא שומע. הוא עסוק.

וכך אני יושבת עליו, מרגישה אותו בתוכי. שניות, דקות. נצח, נדמה לי. התמונה הבאה שזוכרת כבר נראית שונה לחלוטין: אבא ואני על הספה, ישובים-שכובים האחד מול השניה. רגליו של אבא מוצמדות, וביניהן איבר גדול וחום.

נעלמתי.

כמה זמן עבר מאותו הרגע עד לרגע בו אני מגלה את עצמי מחדש בחדרה של אמי, יושבת על קצה המיטה לצד מנורת הלילה הקטנה? מה קרה בין הרגע בו נחשף לפני הדבר החום הזה, הגדול, המפלצתי לבין הרגע בו מצאתי את עצמי רועדת, מספרת לאמא שחזרה על אבא שנגע, שליטף, שחדר ולא הרפה? זכרונות מרוסקים, אוספת ומרכיבה. הפאזל הזה - רכיביו אינם תואמים. אמא מסרבת להאמין. מה פתאום, היא אומרת - אבא לא היה עושה דבר שכזה! בוודאי הבנת לא נכון. בשקט בשקט, אני מנסה למחות. היא מבטלת את דבריי בהינף יד, ומתיישבת לצדי. את לא מבינה, היא מסבירה לי. זו התנהגות נורמלית לחלוטין - אבא אוהב אותך. ובכלל, היא מוסיפה כמשכנעת ספק אותי ספק את עצמה - כך נוהגים כל אב ובת. אבא שלי גם הוא ליטף אותי, ומאוד נהניתי! היא הודפת את מילותיי אחור אל תוך הפצע הפתוח, דואגת לתפור ולסגור כהלכה - שמא ישוב לדמם, חס ושלום.  

שנים לאחר מכן אני מוצאת את אמא ואבא במיטה של אמא. אבא כבר לא ישן במיטה של אמא - הוא עבר לשכון בסלון הבית שיהפוך עם הזמן לטריטוריה הפרטית שלו. אמא מסבירה לי שאבא נוחר, ומפריע לה להרדם. בפותחי את דלת החדר, אני רואה אותם מקיימים יחסי מין. אחוזי תזזית הם מרעידים את המיטה, הקפיצים משמיעים קול חריקה צורמת המלווה את אנחותייהם. אני עומדת בפתח הדלת, קפואה. הם שנייהם על צידם. אני מתעשתת, טורקת אחרי את הדלת וממהרת אל המיטה, אל מתחת לפוך. רגע, רק רגע אחד - אני לא מבינה. על הצד? האם יחסי מין לא מתקיימים תמיד כשאחד מבני הזוג שוכב מעל השני? תמונה מוכרת עולה בעיניי רוחי, מכה בי כמכת-ברק - אני ואבא. על הספה. על הצד.

אני בת 12 או 13. שבת. לא מכבר חזרנו ארבעתנו מהבריכה, סיימנו את ארוחת הצהריים. קולות הילדים הקטנים המשתעשעים בגינה מול הבית קורצים אל אחותי, וכמו בכל יום היא ממהרת לקראתם, שופעת חיים ואנרגיה. אמא כבר נכנסה למיטה, והיא נמה עתה את שנת הצהריים שלה. אני ואבא במטבח הנטוש אחר צוחצח אחרון הכלים, ואבא מכבה את האור - מספר קרני שמש בוקעות מן התריס שבמרפסת ושוטפות בצהוב כתמתם, ישנוני. טרם מספיקה להתקדם אל מחוץ למטבח, הוא תופס אותי. חיבוק גדול. חזק. צמוד. אני מסניפה אל תוכי את ניחוח האירוטיקה העדינה הנודף מגופו. נשימתי נעתקת כשאני צופה בנו מחובקים כאילו הייתי אדם שלישי, מתבונן בשקט מהצד. הוא לופת בי, מעביר בי צמרמורת. אני קפואה, כנועה. הוא עוטף אותי בזרועותיו, מצמיד את שפתותיו לשלי, מנשק נשיקות קטנות, אחר מחדיר את לשונו נוטפת הריר אל חלל פי. כזוג נאהבים חדוריי תשוקה אנו עומדים שם - כך מספר לי האדם השלישי, זה המתבונן מהצד.  

כשהוא משחרר אחיזתו, אני מחייכת אליו בלית ברירה, בצעדים מדודים פוסעת במהירות אל החדר שלי, סוגרת אחריי את הדלת. במשך שעות אני פוסעת הלוך ושוב מקצהו אחד של החדר לשני. חושבת. חושבת. חושבת. להעיר את אמא? לא, לא צריך.

אוגוסט 97'. אנחנו מחליטים ליסוע למספר ימיי נופש באילת. מעולם לא הייתי באילת לפניי כן. אנחנו מזמינים חדר בהולידיי-אין פטיו, שלושה וחצי כוכבים. חדר אחד, שתיי מיטות זוגיות. האחת לאמא ואבא - השנייה לי ולאחותי. בערב יום שישי אנחנו מצטופפים כולנו על המיטה של אמא ואבא, צופים בערוץ 2. לראשונה מזה זמן רב, אנו מבלים זמן איכות יחדיו כמשפחה. משפחה שעתידה להתפרק, להפוך רסיסיי חרס ככד המושלך ארצה. 

למחרת, בשעות הצהריים, יורדות אמא ואחותי לבריכה. אני נותרת עם אבא בחדר המלון שלנו. הוא על מיטתו, קורא את עיתון השבת ואני במיטתי, מחבקת את קוקו, בובת השימפנזה של אחותי. הוא מסיר מבטו מהכתוב ומעבירו אליי, אחר שואל בחביבות - "ולי לא מגיע חיבוק?". בטח שכן, אני משיבה, עוברת במהרה אל מיטתו ומחבקת. אותה אחיזה מוכרת, מאיימת. הוא משכיב אותי מעליו - לגופי תחתונים וחולצת טי-שירט לבנה. זרועותיו הארוכות מחטטות בי שוב, ציפורניו שורטות מבעד לחולצה. מטה-מטה הן מגיעות עד למקום חפצן - התחתונים שלי. ידו האחת תחובה עמוק בתוך תחתוניי, נבלעת אל תוך החריץ, לופתת את ישבני כמו היה כדור ספוג, ידו השנייה מעלה-מטה נעה מעורפי ועד איזור הגב התחתון, מלטפת בערגה. הוא לוחש אליי, שפתותיו נושקות לאוזני ומילותיו שורקות כרוח חרישית - "אני אוהב אותך כאישה. לא כבת".

אני טווה אסטרטגיית הימלטות בתוך מוחי, באחת תולשת עצמי ממנו, ומחייכת אליו שוב כאילו לא אירע דבר. "לאן את הולכת?", הוא שואל. "לאמבטיה, אני רוצה להתקלח". מבטו החושד מתחלף בהבעה מרוצה. "לכי", הוא מחייך אלי. בצעדים כושלים אני ניגשת אל חדר האמבטיה הקטן, נועלת אחרי את הדלת וקורסת על הרצפה. כולי רועדת, משתנקת, מחניקה את הבכי ומשתדלת שלא ישמע. רק שלא ישמע.

אני מתעוררת אחרי שינה קצרה - בשניה אחת חוזרות התמונות, שבים הקולות הלוחשים, המגע. אני נזכרת. מעבר לדלת הסגורה אני שומעת את נחירותיו - הוא נרדם. יופי. זו הזדמנות לברוח. כפי שאני - שערי פרוע ופניי אדומים מבכי, לובשת תחתונים וטי-שירט לבנה מוכתמת בדמעות, אני יורדת אל הבריכה. אחותי משתכשכת לה במים, אמא משגיחה עליה ממקום מושבה על כיסא הנוח. אני מספרת לה בדמעות על מה שקרה, ומשביעה אותה שלא תגלה לאבא שסיפרתי לה. בילינו כל כך יפה - אני לא רוצה להרוס. אני לא רוצה שאבא יכעס, אני לא רוצה שאבא ייעלב. אני ממשיכה להתחנן בפניה - בבקשה, אל תגידי כלום. היא מבטיחה. "את כל כך יפה", היא אומרת, ומוציאה מצלמה. אמא - לא עכשיו, אני מבקשת. כולי אדומה, אני נראית נורא. "לא נכון", היא אומרת, "את דווקא יפה. תסתכלי אליי?" - פלאש. ועוד פלאש. ועוד פלאש. אני משפילה מבט ומנסה לכסות את העיניים האדומות בפוני הארוך. "אני רק עולה לקחת מגבת", היא אומרת לי, ואני משביעה אותה שוב שלא תאמר מילה. היא נשבעת.

דממה סוערת בדרך חזרה. אבא שותק, מחמיץ פניו. גם אמא שותקת. הם מתחמקים מלהצליב מבטם. היא אמרה לו. אמרה לו, וגם צעקה עליו - כך סיפרה לי זמן קצר מאוחר יותר. בחזרה בבית, האווירה מתוחה. אבא כועס, לא מדבר עם אף אחד. אמא שפופה, כואבת. היא מספרת לי שאבא היה בהלם למשמע האשמותייה אותו - לא הצליח להבין כיצד הגעתי אני למחשבה המעוותת שנגע בי, שפגע, שעשה. הוא עצוב כל כך, היא אומרת לי ומבטה אומר הכול. היא לא צריכה לומר - אני כבר יודעת.

אני נעמדת מרחק בטוח ממנו, ממקום מושבו בסלון בעוד הוא מעלעל שוב בעיתון - "סליחה, אבא. לא התכוונתי. אני יודעת שלא תפגע בי לעולם". הוא מעלה אליי מבט קפוא ונעלב.

אני מתנצלת.

במהלך שנים ארוכות עסקתי בלשכנע עצמי שנותרתי ללא פגע. במידה מסויימת, אני ממשיכה להשלות עצמי. הוא אמנם הצליח ליגוע בבשר, אבל לא בנפש. אה-הא. והשנאה שלי כלפיו? התיעוב שלי אותו? סיבות רבות מספור. הצל הכהה שפגש את דמותי בכל פעם שהרים יד, מאיים להנחית מהלומה. "אני אשלח את הראש שלך לירושליים אם לא תפסיקי לבכות. אני אתן לך סיבה לבכות" - זו הייתה המנטרה החביבה עליו: הוא ישלח את הראש שלי לירושליים. כל הפעמים בהן הבטיח שירצח אותי. השמות בהם כינה אותי - זונה, שרמוטה, פסיכית, משוגעת. פרה - תורידי כבר במשקל, את שמנה. היד, אותה יד שליטפה ברוך מעוות, האוחזת בחגורה ומצליפה בי כשמכנסיי ותחתוניי שמוטים, לפי פקודתו. זה לא כואב. לא כואב. לא כואב. הפעמים בהם ברחתי לחדר, נועלת אחריי במפתח רק בכדי שיוכל לבעוט בה בחימת זעם, מסנן מבין שיניו קללות עסיסיות. מסע ההשפלה שלו את אמא - "תנקי כבר את האסלה, את לא רואה שמלוכלך שם?!". ההתעללות באחותי - רק לפני מספר חודשים נכנס לחדרה באישון לילה, תפס בשיערה והטיח את ראשה בקיר פעמים מספר.

בחלומותיי אני הורגת אותו שוב ושוב. במציאות איני יכולה להתעמת איתו - אמא ביקשה שלא. היא אמרה לי - את יודעת שהוא חולה לב. אם תתעמתי איתו, הוא עלול לחטוף התקף לב ולמות. אני בולעת צפרדעים אחת אחר השנייה, אוצרת בתוכי שנים של זעם, של שנאה, של תיעוב אפוקליפטי.

אין לי פאנץ'-ליין. אני עייפה. סליחה.

פרדי