לא רוצה יותר מילים מצועצעות. לא רוצה לשבת חמש שעות מזדיינות כדי לשפוך את טנק האשפה שבי רק כדי שיטיחו בפני באמצעות שתיקה, שתיקה, שתיקה שגילוי עריות זה OUT. אני יודעת, תודה. קבלו את הנאנסת במחיאות כפיים סוערות!!! קבלו את העובדת בחברת ההיי-טק שנצבטה בתחת ונשקו את כפות רגלייה. קבלו את המותקפת ברחוב חשוך ובקשו חתימתה. קבלו את ניצולת האונס הקבוצתי והשמיעו קולה באמצעי התקשורת.

קבלו אותי, ועברו הלאה לתחזית מזג האוויר. תשתקו. תשתקו. תשתקו. הריי ממילא לא התכוונתם לומר דבר. תשתקו, תשתקו, תשתקו, הריי אני לא ראויה לחום, לאהדה, לגילויי הערצה מלקקים. תשתקו, פשוט פאקינג תשתקו. לא רוצה את הרחמים המזויינים שלכם - דחפו אותם עמוק בתחת. יש לי משל עצמי, ובכמויות. תודה.

צרחה - את שומעת? את לא פופולרית במיוחד. בואי, אני שומרת לך מקום. בתוכי, מתחת לשטיח, בתוך הארון. תחזרי. את לא מאוד סתגלנית, וחבל על מיתרי הקול.

תודה. המשך יום נעים ומלוקק לכולם.

התנצלות

אחרי ההתפרצות שלעיל, אני מרגישה רע עם עצמי. חשבתי וחשבתי אם להשאיר. אני רוצה להשאיר. הזעם הזה, המרירות הזו - הם חלק ממני, חלק שאני לא יכולה ולא רוצה להכחיש, להסתיר. הכאב הזה אותנטי, ולכן אני רוצה להשאיר אותו. בד-בבד, אני רוצה להתנצל בפני אנשים שאני יודעת שכן אכפת להם. אין בי ולא הייתה שום כוונה לפגוע, ואני מתנצלת אם עשיתי כן.

אני מודעת לעובדה שהנושא שנגעתי בו הוא קשה-מנשוא לאנשים רבים. אני יודעת שניסיתי להטיח אותו בפנייכם כמי שמנסה לשנות את הדברים, לנפץ את הטאבו החברתי הזה. אני מבינה עתה שלא אוכל. בוודאי-ובוודאי שלא לבדי. גם אם צרחתי - צרחתי לבדי. ולא די בקול אחד בודד כדי לחולל מהפכה.

אני מצטערת.

סליחה.