התגובות (הנפלאות. תודה לכם, לכולכם) לפוסט האחרון שלי, אני חייבת להודות, הותירו אותי סוערת, סוערת יותר משחשבתי שאהיה. במידה מסויימת, אני חושבת שקשה יותר היה לקרוא את התגובות מאשר לכתוב את הפוסט עצמו, כתיבה שנמשכה למעלה מארבע שעות. כשאני מביטה בתאריך, אני מרגישה הקלה עצומה - אני מתקרבת יותר ויותר למחזור, וכמו בכל חודש לפני קבלת המחזור - התהודה הרגשית הופכת לבלתי נסבלת. אני מודעת לכך שרגשותיי כעת, מהולים בחומרי הרגעה והרדמה, נובעים, לפחות חלקית, מהתסמונת הקדם-וסתית.

כבר אמש גיבשתי רעיונות לפוסטים חדשים, סידרתי ואירגנתי לפי סדר תוכני וכרונולוגי. יש כל כך הרבה על מה לכתוב, כל כך הרבה לספר. אני נרגשת לקראת הכתיבה, מצפה בכיליון עיניים למוזה שתגיע ותקים המילים לתחייה.

היום הבנתי שלפני שאפצח במסע הפוסטים שלי, עליי לכתוב על עוד נושא אחד - נושא אשר אתם העליתם, נושא שבדרך כלל משתדלת להדחיק אל תוך פינות חשוכות ונטושות - העזיבה את הבית.  

ואכן אכתוב.

בינתיים, אני צריכה לסדר מספר דברים - עליי לדאוג שאעבור בשלום את הימים הבאים (את ימיי המחזור שוודאי יושפעו לא מעט גם מחזרתה של אחותי מבית החולים, לאחר שנותחה להסרת הגידול בברך), וכאילו לא די בכך - מחשבי הסורר החליט להזכיר לי, בקריסותיו התכופות, שהוא זקוק לפירמוט  

אני מניחה שהפוסט הזה שלי הוא מן פוסט תחינה. מן פוסט שמבקש -

חכו לי, אני חוזרת. אל תעזבו אותי.