כפי שהרגישה אמא מחוייבות רגשית לדאוג לאמה-שלה, כפי שטרחה לשמור ולגונן, להעניק אהבה אינסוף וללטף את האגו הפצוע – כך גם אני נוהגת עם אמא שלי. פורשת עלייה רשת צפופה של חום ואהבה, מנסה לפצות על החלום שנמוג זה מכבר – החלום להיות נשואה באושר, להקים משפחה אוהבת ומלוכדת. זה לא התפקיד שלי – אני יודעת. לא מתפקידי להפוך הורה לאמא. אבל אם לא אעשה זאת אני – מי כן?

נשאלתי מדוע לא עוזבת את הבית, מדוע לא בורחת כל עוד כוחי בי. זו אחת הסיבות – אמא צריכה אותי. ואל תטעו – אני זקוקה לה באותה המידה, אם לא יותר. בחצי השנה האחרונה נסוגתי עד לכדי מצב שבו עליה לספק את כל צרכיי. היא קונה את המוצרים הבסיסיים שזקוקה להם – מזון, דיאודורנט, בשמים, כליי איפור,  תרופות. אין באפשרותי לממן שהייה מחוץ לבית. משכנתא, מסים, ארנונה – מעבר לרדאר שלי. לחשבון הבנק נכנסת הקצבה בכל חודש, אבל לא די בה בכדי לקיים עצמי. באופן היפותטי – יכולה להשיג עבודה. אני בעלת מקצוע – גרפיקאית, ובדרך להשגת מקצוע נוסף. מה עוצר בעדי, אם כן? – אני. נכון לימים אלו, אין ביכולתי לחוש בטוחה מחוץ לבית – ואיני מסוגלת להיעדר ממנו לזמן רב מדי. לקום בכל בוקר? המחשבה מעוררת בי חלחלה. קשה כל כך לתאר, קשה כל כך להסביר. יום אחד, אני יודעת – לא תהיה ברירה.

כפי שזקוקה לאמא שלי מבחינה חומרית, זקוקה לה מבחינה רגשית. היא לא האם המושלמת. היא טעתה, טועה ומתארת לעצמי שתמשיך לטעות. ועם זאת, יש בה את אותה האהבה הבלתי-מותנית כלפיי, קבלתה הטוטאלית אותי, תמיכתה בי. היא שם כשזקוקה לחיבוק, כשזקוקה לליטוף, או למילה טובה. היא שם בכדיי שאשתף אותה במחשבותיי, בכדיי שתעודד ותרים כשאני מגרדת את הקרקע, בכדי שאסתתר תחת כנפה כשבחוץ קר ואפור. באמת ובתמים – אני לא מסוגלת לתאר חיים בלעדייה.

שמעתי "סמביוזה"?

תמיד נדמה היה לי שאנשים מתמודדים עם מעבר דירה באופן שלא תאם את תפיסתי את המאורע הגרנדיוזי – ואני אפילו לא מדברת על הקשיים הטכניים שבמעבר. ייתכן והסיבה לכך היא שמעולם לא עברתי דירה, בעצמי, או לפחות – לא זכור לי כל מעבר שכזה. כשהייתי בת שלוש עברנו להתגורר יחדיו אני, אמי ההרה ואבי. עד אז, התגוררתי עם אמא בבית של הורייה, בעוד שאבי נלחם על קבלת גט מאשתו הקודמת. את המעבר ההוא איני זוכרת. 20 שנה אני כאן, בדירה הצנועה שלנו, בה השקיעה אמי את נשמתה. היא הפכה יחידת דיור פשוטה לבית. התמונות הצבעוניות העתיקות, עוד מבית סבא, שמכסות את קירות הבית, מוקפות כל אחת מסגרת עץ חומה. העציצים והצמחים שמשווים לחדרים תחושה של צמיחה וגדילה, שמפיחים בהם חיים. כל אותם פריטים קטנים – החל מבובת החרסינה של עמי ותמי שבה אהבתי כל כך להביט כשהייתי קטנה ועד לשעון הקוקייה הגדול העתיק. נוף הרחוב העצל הנשקף מחלונות הבית, הכרת ענני הגשם המתקרבים מימין – סופות רעמים יכו כשהצבע האפור המכסה את השמיים כשמיכת פוך עבה אחיד יהיה, כבר יודעת. אם אעצום את עיניי ואתהלך בחלל הבית, לא אתקל בשום דלת או קיר. מכירה כל סדק ופצע ברצפה, יודעת כל כתם על כל קיר, מיודדת עם האבק הותיק שעל המשקופים. הבית הזה שבו גדלתי, בו אני תלויה. קשה ככל שתהיה האווירה בבית – תמיד יהווה לי מפלט מאותה תחושת איום וניכור המלווה את החוץ, מתחושת הבדידות והזרות, תחושת חוסר השייכות.

בסרט "חומות של תקווה" מוצגת דמותו של ברוקס, האסיר הותיק שאת מרבית חייו העביר בספריית כלא שושנק. כאשר נודע לברוקס הזקן שבקרוב תכונס ועדת שחרור שתקבע אם יישאר בכלא או ייצא לחופשי, הוא תוקף אסיר אחר, מצמיד אולר לגרונו. ברוקס יודע – הוא חייב להישאר בכלא – המקום היחיד שאת חוקיו ומנהגיו מכיר ככף ידו, המקום שהפך ביתו. הוא יפשע שנית, הוא יהרוג – כל אשר יתיר לו להישאר בין כתליי הכלא. איתרע מזלו של ברוקס, והוא שוחרר. עוטה על גופו חליפה קטנה כגודל גופו השפוף ובידו מזוודה – נסגרים שעריי הכלא מאחורי גבו של ברוקס. הוא מהלך כסהרורי ברחובות העיר – מכוניות כמעט ופוגעות בו – הוא אינו רגיל לתנועה זורמת ועמוסה כל כך של אותן מכונות קטנות ופשוטות שהכיר, עתה הפכו חדשניות ובוהקות. הוא מעביר זמנו כקופאי בחנות מצרכים קטנה, מתקשה לסדר את השקיות האחת בתוך השנייה, סופג קולות מזרזים מצד המעביד והלקוחות כיריות בחזהו. בשעות הפנאי הוא יושב בדד על ספסל בפארק, מאכיל ציפורים, מקווה לפגוש שוב בידידו הותיק ג'ייק – ציפור פצועה בה טיפל בכלא. ברוקס מבין במהרה שלא נועד לחיות חיי חירות – הם זרים לו מדי. ברוקס תולה את עצמו.

כלאי הוא מקלטי. עד הודעה חדשה.

לא אחת נתבקשתי להחליט עבור אמא. היא אמרה לי – "אם תרצי שאתגרש, אתגרש. תחליטי". לא פעם נתכנסנו לנו אני, היא ואחותי לאחר שחטפה זו האחרונה מאבא באחד מהתקפיי הטנטרום שלו, כשהוא אחוז אמוק. הייתי צופה בה בוכה, באחותי, לאחר כל פעם שהתקיף אותה. הייתי מפצירה באמא לפקוח את העיניים אחת ולתמיד, להבין שהוא חייב ללכת, שהוא פשוט חייב ללכת. אמרתי לה – זה או הוא, או אני. כל אחת מאיתנו ביקשה להטיל את ההחלטה על השנייה, כאילו הייתה רימון יד העתיד להתפוצץ. ידעתי אז ויודעת גם היום – לא מתפקידי לקחת אחראיות, לא מתפקידי להחליט בעבור אמא, לקבוע אם תתגרש או לא – אמא, ורק אמא – מתפקידה לבחור.

אמא בחרה באבא.

היא מפחדת מחלוקת הרכוש, מסרבת לחשוב על כך שתיאלץ להעניק לו מחצית מרכושה – אולי אפילו את דירת ההורים שמשכירה. ולא בזאת תמים טיעוניה. עדיין, היא מספרת - למרות הגיהנום שהעביר אותה, למרות הגיהנום שהעביר את בנותייה, אותנו – היא חבה לו על שנים רחוקות, שנים בהן ידע לאהוב, לכבד, להגן ולשמור – ימים בהם היה אדם אחר, יישות אותה לא אזכור, לא אכיר לעולם. היא מבטיחה לי שוב ושוב – זו המחלה. זה השבץ שקיבל זמן קצר לפני שהחל להתעלל בי, לפני שהחל כופה את עצמו גם עליה. השבץ לו הייתי עדה. זוהי האונה הפרונטלית אשר ספגה את הנזק העיקרי – אונה האחראית על מבנה האישיות – כמו גם על ההתנהגות המינית. זו המחלה, היא חוזרת ואומרת - ובלוקחה אותו לבעלה, נשבעה שתשמור אמונים בחולי כמו בבריאות.

היא חושבת על שיחות הבוקר הסתמיות, השכם לאחר הקימה. ארוחת הבוקר שמכינה לו, כוס הקפה המשותפת. היא חושבת על האדם עמו היא חולקת קורת גג משותפת, עמו הקימה משפחה – היה זה הוא, ולא אחר – שהעניק לה את הדבר בו רצתה יותר מכל, את הדבר שהבטיחו לה הרופאים כי לא תוכל לקבל: ילדים. היא חושבת על היום בו יוותרו רק היא והוא. אחותי ואני נעזוב את הבית – והיא אינה רוצה להישאר לבדה בדירה ריקה ושוממת – עדיפות עליה צעקותיו מדממה מחרישת אוזניים. אהבה חדשה? לא בא בחשבון. היא עייפה, נואשה מגברים. עם השנים, התפוגג היצר המיני גם הוא. היא חושבת שעשתה את שלה, ושסר-טעם יהיה זה להביט לכיוונים אחרים.

ואני, אני חושבת עלייה.