אמא אומרת ש"בצל" כבר מיצה את עצמו. אנחנו צריכות לחפש מילת קוד אחרת - אין ברירה. "אוקיי", אני אומרת לה - "מעונן". לא, זה לא טוב - הוא יעלה על זה מיד. מה יכולה לומר לאמא שוב ושוב מבלי שיבחין המטורף שאני מבקשת את עזרתה של אמא בחילוצי מהבליו? השתמשנו ב - "בצל" אז, אני זוכרת. נזכרת לפתע. רואה אותנו - אמא-אבא, אני ואחותי במושב האחורי. האידיוט מתגרה בנו שוב, ואני ואחותי מוכנות ליירות לעברו חיצים מורעלים.

"בצל! בצל! ששש..." - אמא מציצה אחורה ומשתיקה אותנו, האצבע המורה על פיה, עיניה פעורות, דרוכות. אנחנו שותקות. צריך להתאפק. חייבות להתאפק. בסדר, אמא. אנחנו בסדר. בצל, בצל.

אחותי ישנה, ואילו אני משכימה קום כדי ללוות את הכלבה שלי לוטרינר. הפעם, מסיבות מובנות, אני מתעקשת להצטרף. אני חייבת לוודא שהכול בסדר עם הקטנטונת שלי - היא לא שמנה יתר על המידה, חדרי הלב אינם מוגדלים, הציסטה החדשה היא ציסטה, לא יותר מכך. אני ואמא. והוא. אין ברירה - אם לא יסיע אותנו - נאלץ לקחת מונית ולשלם פי שניים מהמחיר הרגיל, ויתר על כך - את החשבון על החיסון לכלבת, לתולעת הפארק וזריקת המשושה תצטרך, בלית-ברירה, לשלם אמא. היא נחושה בדעתה - על הטיפול ישלם הוא. אני משתפת פעולה. למען הכלבה שלי? הכול. אסבול אותו, אסבול שהייה במחציתו לשלושים דקות. זה בשבילה, הכול בשבילה. אני יכולה לעשות את זה.

אנחנו מסכמות על השופר-סל, קניות. בכל פעם שהוא יפנה אליי, אקטע דבריו ו"אזכיר" לאמא שחייבים שוקו - שנגמר. שתזכור לקנות יוטבתה. ואז, אז תדע - אני זקוקה שתסיח את דעתו ממני, שתפנה ותדבר אליו, שתרחיקו ממני. את החלאה המצחינה שהוא.

רק פעם אחת פנה אליי - אז מושיעה אותי אמא, כפי שהבטיחה לי, ופונה אליו בשאלה סתמית. את הביקור אצל הוטרינר אני מעבירה בנשימות קצובות כמאלפת את עצמי, דואגת להפנות גבי אליו בכל עת, לשלוח את המסר - אתה OUT. אתה לא חלק מאיתנו. לך מכאן. לך-לך-לך, חתיכת דביל. אפס שכמותך. חרא.

אני חוזרת הביתה - המאמץ לשמור על ארשת פנים שאינה מסגירה לחלוטין את תחושת הגועל הגועש והגואה בתוכי הותיר בי חותמו, ואני תשושה. אני נכנסת אל המיטה המפנקת, מקשיבה בסיפוק לקול טיפות הגשם העדינות המתדפקות על החלון. הוא איננו - נסע - ואני כאן. בטוחה. זה נגמר.

אני מתעוררת זמן קצר לאחר מכן לקול צלצול. מתוך ערפילי שינה, מנסה לזהות את הצליל - הטלפון. קול אישה בוקע מהאפרכסת - חברתה הטובה של אמא, מודיעה על פטירת בעלה. אני מחליפה חיש את הטון חסר הסבלנות בדברי תנחומים, מלאת רגשי אשמה. דווקא עכשיו מצאתי לי זמן להישמע גסת רוח וחסרת נימוסים?

אני מודיעה לאמא, והיא נוסעת לקריית שאול, להלוויה. אני מתקשה לעכל - הזקן החביב והטוב איננו. המחשבות פוצחות בדהירה מטורפת, העייפות גוברת עליי. קודם אשן קצת, אני חושבת לעצמי. אני חייבת לישון קצת. כשאתעורר - אז אניח לכל הצער לשטוף, לסחוף אותי עמו כסלע מפורר לאורך נהר שוצף.  

מתעוררת שוב. הכלבה המנומנמת מגיחה אל החדר, תופסת מקומה הרשמי במרכז המיטה. האידיוט מגיע. אני שומעת את טריקת הדלת, את הצעדים הכבדים, את ההתנשפויות כמו אלו של הזאב שביקש להפיל את בקתת החזרזיר. "הכלבה כבר ירדה?" - הוא שואל את אחותי. גוד-פאקינג-דמיט. היא אצלי, הדלת נעולה. מיד יגיע וידרוש שאוציאה. תנשמי, תנשמי. זה בסדר. הלמות הלב מביאות אותי לידי נשימה מהירה, מפוחדת, כמו יודעת את הזעם שעתיד להתפרץ.

זרוע עצבנית אוחזת בידית הדלת מבחוץ, מטלטלת את הדלת. "תוציאי אותה!".

סליחה? סליחה?! אתה תצווה עליי? אתה, חתיכת טינופת שכמותך? אני ממהרת לחזור לעשתונותיי. מהר-מהר. אין זמן להשתהות.

"בו-אי, י-קי-ר-תי!" - דואגת להדגיש כל הברה מתגרה בנפרד, "בו-אי, מ-תו-קה. כככן...אני יו-ד-עת ש-את לא רוצה ל-א-בא, אבל אין ברי-רה, י-קי-רתי!". חיוך זדוני מתפרס על פניי כשאני זועקת את הדברים, מביטה בו כמסוחררת מניצחוני מבעד לדלת הסגורה. שיידע. תדע, תדע, תדע, לכל הרוחות והשדים - אפילו הכלבה לא מעוניינת בך. אפילו הכלבה דוחה אותך מעל פניה. אפילו הכלבה יודעת שאין אתה מלבד חרק מאוס.

הזעם והשנאה חוטפים אותי, משתלטים כצבא כובש, בעוד אני פותחת את הדלת ומאפשרת לכלבתי לצאת אליו. יום אחד, אני אומרת לעצמי - יום אחד אאזור את האומץ. העימות מתקרב, אני יודעת. מסוגלת להריחו, לשלוח ידי אליו. וכשנתעמת...

הם מתים אחד אחר השני, נופלים חלל כזבובים. למה אתה לא מת? 

כאב ראש, רועדת. כדור הרגעה. ששש, את בסדר. בצל.