אני כותבת בין קריסת מחשב אחת למשנתה. בימים האחרונים נראה שדבר לא מסתדר - הדיכאון עולה על גדותיו - מותיר אותי חסרת יכולת לתקשר, חסרת יכולת לבכות (על אף פי שניסיתי. ואם "כי האדם עץ השדה" של שלום חנוך לא עושה לי את זה – אזי שמשהו לא כשורה), חסרת יכולת לכתוב. תקשורת? עוד יש זמן. בכי? עוד נהרות של דמעות מלוחות-מרירות אזיל. כתיבה? אם לא היום – אולי לעולם לא שוב. כי אם ארשה לעצמי להיעלם, להתקפל כשבורת כנף אל תוך בועתי האטומה – מי ישוב לפינת החמד הקטנה והמקוונת שלי, מי ישוב ויקרא? אני ממהרת לשמור את המסמך כל כמה שניות, מפחד שיעלה שוב המסך הכחול שישתק את המחשב. שישתיק אותי.

מזה ימים שלא מסוגלת לעשות את שנדמה שידעתי לעשות תמיד – לבכות. הדיכאון כובל בשלשלאות ברזל, וכל נים וזיע שבי מבקש להימלט. אמש צפיתי, באופן אירוני דיו, בפרק בסדרה "זום" (לא באמת מכירה, לא באמת מעוניינת להכיר) שעסק בחשיבות ובמשמעות הבכי. בתפקידו הפסיכולוגי, הפיזי, במקום שתופס כמעביר מסר לזולת, כפורקן אישי, כמזור לכאב העצום שגדל מבפנוכו כמו היה גידול ממאיר המאיים לשלוח גרורות אל מחוזות חדשים אשר הצליחו, עד כה, לדחות נוכחותן. הובא סיפורה של לי"ל (לא יודעת לבכות) – כשמה כן הוא – אינה מסוגלת להזיל דמעה. בזמנים עברו יכולתי אולי רק לקנא בה, לבקש "מחסום" שכזה לעצמי – עם שומרים בפתח האישון, דה-הול-פאקינג-ט'ינג. אתמול צפיתי באותה לי"ל מנסה כל תחבולה אפשרית על מנת לבכות – להזיל רק דמעה, שתיים - אולי. היא תקעה קיסם שיותיר את העין פתוחה, קצצה בצל עד נותרו ממנו שאריות בלתי ניתנות לזיהוי. רק פונפונים ורודים היו חסרים לי: מצאתי עצמי מעודדת אותה. תבכי, נו. תבכי. אמרתי תבכי!

לי"ל לא יודעת לבכות. היא אינה יודעת תחושת הקלה מהי, היא אינה יודעת געגוע לדמעות שמעולם לא הזילה. היא אינה יודעת כמה נפלא לבכות. אני יודעת. נשללת ממני אופציית ביטוי רגשותיי העמוקים ביותר, עמוקים כעומק תהום. נשללת ממני היכולת להקיז שואה אפוקליפטית מתוך שתיי עיניי. עד מתי?

היס-מקס תקוע על פאוז. אחרי ימים של היעדרות מדאיגה, הוא חוזר. הבכי. הדמעות שבות להרטיב את עיניי כשצופה בתוכניתה של צופית גרנט בערוץ 10. היא מראיינת חולים ומטפלים בביה"ח גהה. האחד עובד סוציאלי שנתקף בשיגעון (מילותיו, לא שלי) עקב התאבדות אחיו הקטן. במבט סוער מספר על החזרה, על ההתפכחות, על הצורך לשרוד, לקום, להמשיך הלאה לכיוון השלט עליו מסומן "החלומות שלי, השאיפות שלי". כמוהו – גם אני רציתי, ועדיין רוצה, להיות מטפלת. כשעוקבת אחר גרנט, שכבר מראיינת אדם אחר, מבחינה במגרש הכדורסל שבמחלקת הנוער הסגורה. אותו המגרש בו ערכנו את מסיבת הפורים החגיגית, אותו המגרש בו ישבתי עם מטופלים בפיג'מות ורדרדות-לבנות, כאלה מספרים לי, שואלים, מתעניינים, נותנים בי מבטחם. כאלה אותם הדרכתי. כאלה בהם טיפלתי. כן-כן – שפחתכם הנאמנה, שורדת הגטאות הפסיכיאטריים שבתל השומר – מנסה לנער מעליה את תפקיד המתוסבכת, המשוגעת, המופרעת נפשית – ולקפץ מעל גדר המפרידה, ולו רק למראית עין, בין שני עולמים שונים, אך מקבילים: עולם החולה, עולם המטפל. הגדר גבוהה מדי, ואני נותרת ישובה עליה, רגל שמאל מבקשת להתקדם כמו לטבול בעולם הבטוח, השפוי, המטפל. רגל ימין, עם זאת, מתקשה לעזוב את המקלט המוכר, את המקום היחידי בו אשוב לחוש מוגנת, בטוחה, קטנה בין פרופסורים שומרים יודעי-כל, קוסמים, אולי – עולם המטופל.

אני מהרהרת לעצמי בעת שמקשיבה לפרופ' צבי זמישלני, מנהל ביה"ח הפסיכיאטרי הנוכחי – מעניין, אני חושבת לי, מה היה עושה לו ידע שאחת מצוות המטפלים במוסד הסגור והשמור שלו היא בעלת רזומה עשיר באישפוזים פסיכיאטריים, בניסיונות אובדניים, בטיפול תרופתי אגרסיבי, אחד שנמשך, ונמשך, ונמשך. מה היה לו ידע שאותה מדריכה מסורה ואוהבת, אוהבת באמת - טופלה על ידו באופן פרטי, חד פעמי, בו רשם לה כדור אנטי-דכאוני שהיה היחיד עד כה שהצליח לחולל שינוי לטובה. אני יודעת מה היה חושב. אני יודעת מה היה עושה. ואני יודעת דבר נוסף: כל כרכיי ספרי הפסיכיאטריה הנאורים שהספיק לבלוע במהלך לימודיו, החל בתואר הראשון וכלה בשלישי -  אינם מעניקים לו את היכולת לאהוב ולטפל מתוך הזדהות, מתוך התנסות אישית, מתוך נקודת מבט של אדם שיודע, שמכיר, שחי את אותו השאול – לא כמוני. לא כמו אחרים.

אני משתדלת להציץ מאחורי גרנט – שם מבחינה ב"מועדון החברתי" – זה בו נערכו הפעילויות החברתיות הקבוצתיות, בו גם התקבצנו לנו פעמיים בשבוע צוות המטפלים והמדריכים לשם עדכון על מצב המטופלים ודסקוסציה מדופלמת אודות אלו האחרונים, פעם אחר פעם הודפים בעדינות מקסימלית מטופל סקרן שמבקש מעט תשומת-לב. לא יכל להיכנס, כמובן: הישיבה סודית היא, לאנשי-מקצוע בלבד! כמה טובה הייתה התחושה שהצלחתי להעפיל אל מעבר הלא-שפוי, אל מעבר לנחות – הרקעתי שחקים. מי היה מאמין? כמה מתסכלת, עם זאת, הייתה הידיעה שלא אוכל לחבק חיבוק תומך, לגעת, לשתף בניסיוני ולנסות לחזק את הילדים העייפים – "לרדת אל העם". והם – שאר הסטודנטים וצוות המחלקה, לא היה להם מושג -  פולשת "עמך" בינייכם, אורבת אל מבעד מסיכת שפיות דקיקה. נגע זר. והיא יודעת – יודעת הרבה יותר מכפי שאתם משערים בנפשכם. היא חיה על בשרה את גדרות התיל, את הסורגים שעל החלונות, את המחנק, את התסכול והייאוש. היא הילכה כיחפה על גחלים בוערות – היא עוד נושאת צלקות מדממות.

אני מבחינה באותם עצים מוכרים, בעציצים המנסים לייפות פינת רפש עגמומית ובוכייה, בדלתות השקופות המובילות אל אותם מסדרונות ארוכים, מן החוץ אל הפנים, מן הפנים אל החוץ. אני מבחינה בספסל – אותו ספסל עליו נהגתי לשבת במשך שעות ארוכות ולדבר עם אחד המטופלים - אחד המטופלים אשר לימים יהפוך להרבה יותר ממטופל. וידעתי. ידעתי שאם יגלו – לא יחשבו פעמיים. הפרת אתיקה מקצועית בל תיסלח, בל תישכח. ידעתי שאני מסכנת שהות במקום כה יקר ערך עבורי, במקום בו ידעתי, לראשונה, להעניק מעצמי אל הסובבים אותי. מקום שהסב לי תחושת אושר מהולה בעצב השורה והמעיב כענן גשם עקשן המסרב להסתלק. הוא, המטופל, הפך לחשוב יותר. לחשוב ביותר. הוא, המטופל, אשר כבאתר בנייה ייסד בי עמודות תומכות, הוא אשר נסך בי ביטחון והיה לראשון שהעניק אישור לקיומי ולערכי, הראשון והיחיד שאת מגעו קיבלתי באהבה. הוא (ואפשר שאני, בבוחרי בו) הפך את החוויה הטיפולית המענגת לקצרה יותר – אך גם למשמעותית יותר, קסומה יותר.

אני לא מתחרטת.

רק בוכה.

במידה ולא אצליח לכתוב שוב עד ערב החג - פסח שמח לכולם.