אני כותבת מהמחשב של אחותי - נראה ששלי נפח את נשמתו, יהי זכרו ברוך. כך שמטר לימיני נמצא אבא שלי, שפוך על הספה (משכנו הקבוע), נוחר נחירות אימים. מקלידה בשקט-בשקט - הדבר האחרון שצריכה כרגע הוא לקבל מטח פניות אישיות נוסף מצדו. לא תודה - הערב עברנו את המכסה לשנה שלמה, הייתי אומרת. עד לליל-הסדר הבא?

את הישרדותי את החג, עד כה, אני חבה לניסים משעל, שהעלה נושא בתוכניתו שמגרד מעט את פניי השטח - קצת מעבר לאותה חזות אביבית עולצת שנדמה שנכפית על כה רבים מאיתנו: דיכאון החגים. כן, הוא שם. ואם תציצו קרוב מספיק, אם תעזו להביט אל מעבר לשיריון הזכוכית חסין הכדורים - אולי תזכו להכיר מציאות קצת אחרת. אפרפרה שכזו.

הקלטתי, וצפיתי פעמיים ברצף. את-לא-לבד, את-לא-לבד, את-לא-לבד. מבינה?

לקראת ה"ארוחה" (שעה בודדה, במידה ומצליחים להעביר אחת שלמה מבלי לשלוף חרבות ספוגות ארס) הצטיידתי לי בכדורי הרגעה מלוא חופן היד. אמא שלי, בחוצפתה, גנבה לי את הסטוק עליו עמלתי בחריצות. ללא התמהמהות, ניגשתי אל מגירת התרופות החביבה עליה וגנבתי לי את בקבוקון הפלא בחזרה. גונב מגנב פטור - לא? אהה, דט-פילז-גוד. שניים במורד הגרון - ואני שבה לסטאטוס שאנטי-נונשלאנטי. 

כמצופה, לא זמן רב עובר עד שהחביבות והנימוס, שומריי הסף הנאמנים שהודפים בכוח כל דחף מומנטרי לעקור עין למישהו מהנוכחים, מפנים מקומם לחומריי הנפץ שהמתינו בסבלנות עד יגיע תורם להשתחל אל תוך-תוכה של ההרמוניה המשפחתית תפוחת הבוטוקס. שניי היהודים היקרים במשפחתי, אבא שלי ואחותי (שנזכרים ביהדותם האדוקה פעם, פעמיים בשנה), מותחים ביקורת (בסדר - אבא שלי מותח ביקורת. אחותי מפגינה כישורים מרשימים בירי תותחים) על היעדר ה"רצינות" שלי ושל אמא שלי בכל אשר נוגע לקריאת ההגדה. אנחנו מזכירות בעדינות מקסימאלית (תיק-תק, תיק-תק, תיק-תק...) שאנחנו לא משתייכות לעדת המאמינים. הקטנה זועפת, מפטירה בזעם - "בסדר, תעשו מה שאתם רוצים", ומודיעה בדרמטיות שזו הפעם האחרונה שהיא חוגגת את ליל הסדר בבית. אבוי.

שתיקה מצמררת אופפת את החדר מרגע זה ואילך. חיוניות רבה יותר ניתן למצוא בקרון מתים. מדי פעם נשברת הדממה המביכה באמירה כגון - "המרק טעים נורא, נכון?" מצד אבא שגוררת הינהונים מצדדים שלי ושל אחותי, מבטנו טמון עמוק בצלחת. חמש דקות דומיה נוספות חולפות, ורק צליל הסכו"ם המתכתי דואג להזכיר ולהבטיח שלא איבדתי את שמיעתי. כמה פעמים אפשר לברך על המרק המזורגג (אך הטעים)? הייתי מצפה למעט יותר יצירתיות. ומה עם הקניידלעך? מה - הם לא טעימים?

הפסקות סיגריה חטופות מאפשרות הימלטות זמנית מאותו ניתור זהיר בין הטיפות. ושוב, ליד השולחן - הנשימה נעתקת. אני זורקת חיוכים מזוייפים אל עבר אבא, עיניו צדות אחרי. בהעיפי מבט מבוייש, אז מסירה, שבה להביט ובורחת שנית - אני מזכירה לעצמי את התנהגותה של בת טיפש-עשרה ביישנית המגיבה לחיזור עיקש של כוסון מצדו השני של הבר.

ואז, כרעם ביום בהיר: "רק תגידי לי שלום בבוקר. יותר לא צריך". מה? לא-לא-לא, תשכח מזה. אני לא נכנסת לשם. שום פיוסים מלוקקים - אני, אני את שלי עשיתי. ניסיתי, הנחתי להתקרב, פתחתי כמות דפים חדשים שלא תבייש את ספר התנ"ך. אין סיכוי. חיוך עצבני-משהו, ממהרת להחליף נושא. אה-אה, הוא לא יוותר. "אז הסכמנו?" - "שיואו, אני חייבת לשירותים!". תודה, מאד'ר-נייצ'ר.

אני מנסה להימנע מלחזור לסלון, מעשנת בשרשרת בחדר המוגן, באיזור הנוחיות הפרטי שלי. אכולת רגשיי-אשם, כעס, תסכול. למה היית נחמדה אליו, מטומטמת שכמוך? הענקת לו את הרושם שאת מוכנה ומזומנה לפיוס. מחר תחזרי להתעלם ממנו, וכל שעבדת עליו יתפוגג כלא-היה - תיאלצי להרגילו לשגרת הנתק מחדש. עבודה נעימה.

אבא קורא לי לחפש את האפיקומן. כן, הוא ממשיך להחביא את האפיקומן, שנה אחר שנה. תחושה של מתיקות נוסטלגית מהולה בחוסר-סבלנות ממאיר. שייגמר כבר, אלוהים. אחותי מחפשת במרץ. אני נהנית לצפות בה - שתל של תמימות עוד נטוע בה. של ילדות. היא מוצאת. אבא שמח, מוחא כפיים. מגיש באהבה שטר של 100 שקלים לכל אחת מאיתנו. את מאת השקלים שלי אני נותנת לאחותי. היא מודה לי, ואני, אני רק מבקשת - "רק אל תגידי לו. טוב?" 

היין שגמעתי בשקיקה במהלך הסדר-המבולגן-משהו, מבקשת לטשטש את הכרתי ככל שניתן - מוביל אותי אל המיטה. שינה מתוקה עוטפת.