בעוד שבועיים ימים לערך תגיע בחזרה ארצה המטפלת שלי מחופשת מחקר שהעבירה בארה"ב. בחמישה עשר לאוקטובר אשתקד עזבה, אם זכרוני אינו מטעני. חרדתי את עזיבתה חודשים לפני שהמריא המטוס, ובכל הכנות - לא הייתי בטוחה כלל וכלל אם אצליח להחזיק מעמד בהיעדרה. במהלך השנתיים האחרונות הייתה זו ט', המטפלת המדהימה שלי, שהחזיקה אותי, שהעניקה לי מצופים בכדי שאוכל לשמור את ראשי מעל מפלס המים, שדאגה להחיות בכל פעם שנבלעו קצת מיי ים מלוחים, להנשים כשהריאות דרשו אוויר לנשימה, לחטא היטב את הפצעים כשהוטחתי כנגד סלעים ושוניות מעקצצות. אילולא היא - לא הייתי כאן היום. פשוט כך. בכל פעם שאומרת לה את זה, היא מתעקשת לתקן אותי, לומר שאני היא זו שביצעתי את העבודה. ייתכן, אבל ללא ידה האוהבת האוחזת בשלי לאורך הדרך כולה - ה"עבודה" שלי ערכה שווה היה לערך קליפת שום.

למעלה משישה חודשים אני עומדת על המשמר, עומדת על המשמר חזק-חזק. לא להתפרק, את שומעת? עוד קצת. עוד חמש דקות. עוד יום. מחר תזרח שוב השמש, או משהו דבילי כזה. תחזיקי. לא להרפות את האחיזה. רק לא להרפות. ויכולתי - כמה הזדמנויות פז נפלאות פוספסו. כמה פעמים הייתי מוכנה לשחרר את השרירים המכווצים שהתקשו כאבן, מפנטזת על בניין רב הקומות המפתה שברחוב המקביל, על מלוא חופן כדורים מצלצלים מכל סוג שהוא, על שקית אשפה שחורה, על חבל כביסה קרוע. על כניעה סופית לטינופת שרבצה ועודנה רובצת בקרבי, לכאב המכרסם בי אשר מידותיו לא יתוארו במילים בכל שפה מוכרת על מערכת השמש כולה, ומחוצה לה.

וגם פיזית לא הייתה כאן, מרוחקת מרחק ימים ויבשות - הייתה גם הייתה. עודדה ותמכה בהתכתבות דרך הדואר האלקטרוני, וגם בטלפון ביתה יומם וליל. גם בשתיים לפנות בוקר שעון ארה"ב באותו הבוקר בו נעלמה אחותי, ואנו העלינו חרס בידינו בחיפושנו אחריה בכל חדר מיון בגוש-דן. אפילו לא התלוננה, וביקשה שאתקשר שנית לעדכן - הבטיחה להישאר ערה. 

איתה, בלעדיה.

שישה חודשים החזקתי בבטן. גם אם הנחתי לכמה דמעות קטנות ומלוחות להימלט מהמצור שהטלתי על שקיי הדמעות, רובן נותרו שם, הקימו מחנה שבויים קטן. שישה חודשים הרגשתי שיכולה לגעת במחנק, לממש אותו, כמו היה חומר מוצק ומגושם. כמו חבל הנכרך סביב צווארי, כמו גוש מאסיבי מבקש לקרוע את מעטפת העור המצולק, להשתחרר מכלאו. ידעתי שאם אפתח את השיבר הראשי, עלולים הצינורות הדקים להתפוצץ מחמת הזרם האכזרי והמורעל שיפרוץ דרכם, ועל צנרת הרוסה – משלמים, וביוקר.

רק עוד שבועיים, ואני יודעת – הגאולה קרבה. היא תרים אותי, ט' היקרה שלי. היא תאסוף את הגוף המסמורטט והרקוב שלי מהרצפה - מעוך, מסריח וקלוקל כולו - ותפיח בו חיים. היא תגדל אותי כפרח בר שמור, תאמץ לחיקה את הצידה שנאספה על גבי ושהפכה קשה מנשוא בחלוף הימים. היא תהיה לי שוב לעוגן, למשענת. היא תמלא אותי סוללות אלקליין נטענות שיסחבו אותי רחוק יותר מהשפן הורוד של אנרג'ייזר. היא תחזיר כל רכיב ושבב מתוקנים למקומם, ואני אשוב להיות, להיות, להיות.

כבר מותר. כבר מותר לשחרר, לפתוח מעט את הברז – אני יודעת. אני פשוט לא מסוגלת. האחזקה המוקפדת והממושכת הזמינה חלודה כתמתמה חצופה להתנחל על השלד הברזלי. הוא תקוע, ואני חלשה ומפוחדת מדי מכדי להעיז ולנסות לשחררו. 

פתיחת הבלוג, בעיניי, הייתה הניסיון הראשוני לשחרר, לנסות ולעקוף את החוקים הנוקשים שאפשרו לי להחזיק מעמד עד עתה, לא להתפרק לאלפי חלקיקים שתפזר הרוח במאית שנייה.

כישלון.

טיפות גדולות ואדומות מטפטפות לאיטן במורד זרוע ימין.

אני לא מתאבדת. אסור לי.