(או: אל תיכנעו לבינוניות?)

בפעם שעברה שכתבתי, ניסיתי להגיע אל נושא שנדמה שאינו מתקשר כלל אל כותרת הקטע. ובכל זאת - אם היה חלק א',אך מן הראוי שיהיה גם חלק ב'. ואם חוסר ההתאמה צורם לעין - תמיד תוכלו לאמץ את הכותרת החלופית שהצעתי בפתיחת הפוסט. 

טלי (הידועה בכינויה ט' - קיבלתי אישור להשתמש בשמה הפרטי) חוזרת עוד פחות משבועיים. את הפוסט הקודם סיימתי באומרי שאני מרגישה שאת הבלוג פתחתי מסיבות הקשורות להיעדרותה של טלי - הפחד להתמוטט, הבדידות שהפכה קיצונית אף יותר משהייתה קודם לכן - שנייהם הובילו אותי לעצור עצמי רגשית, להפוך מאופקת ומחושבת. בפותחי את הבלוג, קיוויתי לנקז מתוך גופי את הזוהמה שהצטברה לה עד הפכה למזבלה שבמימדיה לא תבייש את החירייה. קיוויתי להקליד לכאן את הדמעות, לתעל את הפחד ולחלוק בתסכול שמקורו, לרוב, הוא בצורך העיקש לטאטא אל מתחת לשטיח, לשמור על הפאסון החברתי המזוייף שמציג חזית מאוחדת של "הכול כרגיל". עד במהרה, מצאתי עצמי מתעסקת בזוטות, שלא לומר מחטטת בהן עד זוב-דם.

הבלוג, במושגים האישיים שלי, נחל הצלחה מסחררת בחודש הראשון להיווסדו. כמי שבטוחה ללא צל של ספק ש"סובלת" (איזו טריוויאליזציה מביכה של המילה החשובה הזו) מדיסקלקוליה (מן הפרעה שהלוקים בה מתקשים במיוחד בלימודי מתמטיקה - איך תקראו למי שאינה זוכרת את לוח הכפל? 4 כפול 7? אין לי מושג. ניגשתי לשלוש יחידות בבגרות במתמטיקה, הצלחתי לפתור שאלה אחת בלבד - וגם עליה קיבלתי 75) ולמרות שאני יודעת שבדרך כלל מתרחקת ממספרים כמו היו אש - הופתעתי למצוא את עצמי מקליקה מבלוג לבלוג, סופרת, מכפילה, ומחלקת בקדחתנות על ימין ועל שמאל, כאילו הייתי מתמטיקאית נלהבת בשיא עשייתה. טלי אמרה לי לא אחת - "זכרי - את כותבת את הבלוג בשבילך". המטרה הראשונית, היחידה שראיתי בעיני רוחי - הייתה לספר את הסיפור שלי, להרכיב חלק אחר חלק את התצרף המסובך הזה שלי בפני כל מי שרק ירצה לשמוע.

כאמור, היה זה אמור להיות פרוייקט אישי ואינטימי אשר בו יהיו הן המילים אשר יגלמו את התפקיד הראשי - לא מספרים. אני מניחה שתמימה הייתי כשהבטחתי לעצמי שלא - בשום פנים ואופן לא אתקרב לרעיון המגוחך שאני מתחרה במישהו, שהכתיבה נועדה לאשר יכולת, כישרון, קיום, וכל אלו - שלי. את יכולותיי וכשרונותיי כבר מכירה, חשבתי לעצמי. ובאשר לקיומי - כותבת, משמע אני קיימת. לא? לחששות המבצבצים שהתאמצתי לשמור נעולים בתוכי, שקטים וחשאיים, הנחתי לתת ביטוי מינימליסטי ברשימת ה - "דברים שצריכה להזכיר לעצמי" מצד שמאל. הייתי בטוחה שדי יהיה בכך. לצערי, התבדיתי.  

התחרותיות הטמועה בי מאז זוכרת עצמי, ההשוואה המתמדת להישגיי אחרים, הסקת המסקנות על עצמי בדרך-לא-דרך זו היו מאז ומעולם מנת חלקי. מביטה סביבי ומוצאת מדשאות ירוקות ודשנות, כשבחצרי שלי מתנחלת הבצורת, מותירה אדמה חומה, עירומה, מוזנחת. הקנאה (המפרגנת, המפרגנת!) קוננה בי באופן קבוע. אני חייבת להיות הטובה ביותר - לא פחות מכך. הכול או כלום - או שאת מושלמת, יקירתי, או ש, צר לי לבשר לך - את אפס מאופס. את ימיי העברתי מסמלת וי-ים קטנים באחת משתי עמודות משורטטות במוחי - "את מושלמת", ו - "לוזרית שכמותך". בעוד שלעיתים רחוקות הפתעתי גם אני את עצמי (ולא פעם קרה כשהייתי במצב של מאניה) וטפחתי לעצמי על השכם על ביצוע מושלם - ועתה, הריי שאני טובה דיה, מוצלחת דיה ויכולה להרשות לעצמי להישען אחור קמעה ולנוח מאותו המירוץ המתיש - במרבית המקרים שפטתי עצמי כ-כלומניקית לכל דבר, כלומניקית מעוררת רחמים. את רחמיי שלי, כמובן. ואולי, אולי יכולתי למצוא מעט נחמה בהישגיי בכל זאת, אפילו אם מועטים היו - אך בחלוף מצב הרוח המרומם כמסולק כגוף זר - שבתי להביט מסביבי, ותמיד, אבל תמיד - הצלחתי, בלא הרבה מאמץ, למצוא סיבה לשוב ולחוש עצמי מפסידנית.

וואו. קיבלתי 98 בפרוייקט העיצוב שלי, והמכללה מבקשת להשאיל אותו כדי לתלות על הקיר.

טוק-טוק קטן על הכתף: כן, אבל זכרי - המדריך שלך את מרבית העבודה עשה - לא את.

שיואו! איזה בונבון התחיל איתי. איזה כיף לי.

טוק-טוק קטן על הכתף: כן, אבל מה עם מאה הגברים שבמסיבה שלא התחילו איתך?

היפי-היי! אני לא מאמינה - 100 (!!!) על עבודה בקורס אישיות - תיאוריה ומחקר בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה.

טוק-טוק קטן על הכתף: כן, אבל תראי איפה את ואיפה X, שאו-טו-טו מסיימת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית.

ההצלחות קטנות, בלתי-נראות כמעט, מוכחשות ומבוטלות בהרף עין על ידי שד קטן וזדוני שעומד לו על הכתף, דואג להמיס כל תחושת הישג - לא נם ולא נרדם. 

כמו כל דבר אחר בחיי, גם הבלוג הפך למבחן: טובה מספיק, או שלא.

לא זה היה הרעיון. לא זו הייתה המטרה. לא פתחתי בלוג בכדי להיכנס אל דף הסטטיסטיקות כל שלוש דקות, סופרת את העלייה במספר הכניסות לעומת היום שעבר, בוחנת את מדרג הכניסות ומחשבת: אם בשבוע שעבר ניחנה עלייה הדרגתית בשיעור הכניסות, הרי שעתה אני ניצבת בפני ירידה של 30 אחוז. מהו המקור לירידה בכניסות לבלוג אתמול? חג? שבת? פקקים באיילון? פוסט משמים, משעמם, טיפשי? - אה, כן. זו וודאי הסיבה. נסי חזק יותר בפוסט הבא. לא - בארבע שעות לא כותבים פוסט. קחי שש, שבע - לפחות.

מביטה במספר הכולל של הכניסות בחודש מרץ - 1026 כניסות. מכובד, מכובד. אם ברצונך להצליח באמת, עלייך לשמור על מספר כניסות דומה, אם לא זהה. את הריי יודעת - 1000 כניסות לחודש שוות לכ-8000 כניסות בשמונה חודשים, ו - Y, שכותבת בישראבלוג כבר שמונה חודשים ומככבת בטבלת הבלוגים הפעילים ביותר עומדת עתה על 12,000 כניסות. אני מסתפקת ב-8000! זה לא רחוק, לא רחוק מדי. ובמחשבה שנייה - A הריי כותבת כבלוגרית מזה כחמישה חודשים - שלושה חודשים לפחות פחות מ - Y - והיא נוחלת הצלחה מסחררת - למעלה מחמש עשרה אלף כניסות. *פיו*! אפשר להרגע. את לא בתחתית. ו - Y בטח מרוצה, כך שגם את יכולה.

41 תגובות לפוסט האחרון - 41 תגובות תוך שלושה ימים. הפוסט האחרון של בלוגרית B הניב מספר דומה - שלושים פלוס תגובות. רק רגע, בואי נבדוק - מתי פרסמה B את הפוסט? היום? אה, לא - שלושה ימים, כמוני. אפשר להרגע. לא - בעצם, אי אפשר! שניי הפוסטים הקודמים של בלוגרית B מונים 31 תגובות פוסט אחד, 49 תגובות השני. ושלי? הפוסט הקודם קיבל עשר תגובות, וקודמו - 20. לא, לא-לא-לא. להעלות את הרף ומיד, בבקשה. את לא בקצב, את לא בקצב!  ולא רק זאת - דף התגובות ה"מרשים" שלך, זה עם 41 התגובות, מורכב ברובו משיחות, מה שמוריד אוטומטית את מספר הגולשים הפעילים. כן - אבל גם בבלוג של בלוגריות A, B ו - Y מנוהלות שיחות. לא - השיחות בדפיי התגובות שלהן מושתתות כולן על דיון מעמיק, ואילו השיחות שלך הן בסך הכול צ'יט-צ'טים מעצבנים.

וואו...בלוגרית C (הצילו! נגמרות לי האותיות!) שיבחה את הבלוג של בלוגרית B, ואפילו סיפקה הפנייה. מחמאות מורעפות על בלוגרית B. מה את רוצה, מה? לא קיבלת את המחמאות המחורבנות שלך? לא קיבלת? קיבלת. אז מה את רוצה? עוד מחמאות. לא חשבתי אחרת (ובכותבי זאת, אני נזכרת בפסיכיאטר שאבחן אותי עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית. מה קורה עם השיחות המוזרות הללו ביני לבין עצמי?). אז מה אם החמיאו בעבר, אז מה אם אמרו לך שאת כותבת נהדר, שאת חזקה, שאת אמיצה, אז מה אם הפנו כתף והושיטו יד? מה שהיה - היה. ונגמר. את לא כותבת טוב מספיק, קולח מספיק. את חסרה שנינות, מילים גבוהות, דימויים עשירים, מטאפורות. עוד! עוד! עוד! את לא בקצב!

מפלה. תבוסה. קורא אחד ביטל את המנוי. שומו שמיים! אני חוזרת למיטה, שם אקבור עצמי בחברת קבוצת מחשבות דוהרות, מסחררות. את מבינה מה זה אומר, נכון? מישהו קרא אותך > מישהו אהב אותך > מישהו עשה עלייך מנוי > מישהו החליט שהוא כבר לא אוהב אותך > מישהו ביטל את המנוי > את אפס, אפס, אפס. 

(ובנקודה זו חשוב לי לפנות אל אותו המנוי-לשעבר, במידה והיא או הוא עדיין קוראים כאן: אני לא מנסה, בשום פנים ואופן, לנסות ולהעלות בך רגשיי אשמה. כפי שאומר המשפט הידוע, ובלי שימוש בטיפת ציניות אחת - זה/זו לא את/ה, זה אני. אני דפוקה, מה לעשות.)

ועתה - קחו את חמשת הפסקאות שלעיל, חברו אותן לפסקה ארוכה אחת, קראו אותה בקול 5 פעמים ברצף, לפחות. התעייפתם?

ברוכים הבאים לעולם המעוות, המעוות כל כך שלי. החרד תמידית, האובססיבי, חסר המנוח. עולם ובו מסדרונות צרים וארוכים, מובילים כולם - ממש כמו את עליסה המסכנה - לדלתות קטנות מדי, גדולות מדי. לא מסוגלת לדחוס עצמי החוצה, לא מסוגלת להתכווץ ולהשתחל אל חלל אוורירי ומרענן. לו יכולתי למצוא את אותו שיקוי הפלאים - הייתי בורחת מכאן כבר מזמן. הייתי נמלטת מתוך גופי, ושמה פעמיי לעבר מגרש השדים הראשון שאמצא.

לו יכולתי למגר את הפחד, אני מתארת לעצמי שהייתי כותבת לעיתים תכופות יותר, והפוסטים היו עמוסים הרבה פחות. הייתי מקדישה פחות מחשבה למילים עצמן ולניסוח, והייתי מותירה לעצמי לזרום עם שטף מחשבותיי ורגשותיי, שוטחת אותם כאן באין-מפריע.

לו יכולתי למגר את הפחד - הייתי מוצאת שלווה ומרגוע.

לו יכולתי למגר את הפחד - הייתי מצליחה להעניק אישור לקיומי, לקבל את עצמי כשלמה ואת כתביי כתהליך תרפויטי.

לו יכולתי למגר את הפחד - הייתי שמה זין - אקסקיוז מיי פרנץ' - על מי, איך, כמה ולמה מגיבים.

אני לא יכולה. עוד לא. ואני מחפשת נואשות אחר מוצא - מוצא שינטרל, ולו זמנית, את אותו ריקוד שטני במעגל הקסמים המטורף הזה.

ואני מחפשת מחמאות. לא טורחת לנסות ולטייח - אין טעם. מחמאות, חיזוקים, מילים חמות, תמיכה. אהבה. אני כמהה להם. עבורי, הם כאוויר לנשימה.

שונאת כל כך - אך זהו המצב. וכשטלי תחזור, היא כבר יודעת - מחכה לנו עבודה רבה.   

תרמו לעל"ם. הם עושים עבודת קודש.