זה מה שאמרתי לה. לסבתא שלי. הייתי בת שלוש. ניסתה לקלח אותי, נכדתה האהובה.

זה מה שאמרתי לה, לסבתא היקרה שלי. לסבתא הגיבורה שנשאה גופות מרקיבות על עגלות מתים במחנות ריכוז. טרזיאינשטאט. דכאו. אושוויץ. 

זה מה שאמרתי לה, לסבתא הנהדרת שלי. נפש יפה ועדינה, נפש יפה ופצועה.

אני לא יודעת למה אמרתי, סבתא יקרה שלי. אני לא יודעת מדוע תקפתי, כך סתם, בלי שום סיבה. אני מצטערת שפגעתי בך. לו יכולתי לנשק את דמעותייך - אחת אחת במורד לחייך - הייתי מנשקת. ולו יכולתי לאחוז בך רק עוד פעם אחת - הייתי מצמידה את גופך אל שלי, מצמידה ולא מרפה. אני אוהבת אותך כל כך. ואני מתגעגעת.

סליחה, סבא, על שלא שאלתי יותר. סליחה על שהסכמתי לשתיקתך. סליחה שלא חיבקתי יותר, שלא אמרתי שאוהבת. סליחה שלא הקדשתי לך יותר מזמני. אני רוצה לשמוע אותך שוב, סבא'לה שלי. דבר אליי שוב - עוד פעם אחת. רק אחת. אני מבטיחה שאקשיב. ספר לי על הסוד שאותו לקחת איתך לקברך - ספר לי על ד"ר מנגלה, על כיצד נאלצת לעבוד עימו בניגוד לרצונך. ספר לי על הכאב, על הפחד. אני מבטיחה לחבק. רק בוא אליי. בבקשה. רק פעם אחת. תן לי להרגיש אותך שוב. תן לי את ההזדמנות לומר כמה מעריצה, כמה אוהבת. חזור. יש כל כך הרבה שלא הספקתי לומר. חסרה אותך כל כך.

למשפחתי הענפה שלא הייתה לי ההזדמנות להכיר. למשפחה שהפכה עשן סמיך וכהה דרך ארובה אחת ארורה.

לעוד שישה מיליונים שהועבדו בפרך, שהוכו, שנורו, שנתלו, שלא עמד גופם בתלאות הדרך, שנשרפו חיים.

לא סולחת, לא שוכחת.