Saturno\ Francisco Goya

לו הייתי צריכה לבחור בפיסת אמנות אחת שנגעה בי במיוחד ושהותירה חותמה עליי - הרי שתהא זו יצירתו של פרנסיסקו גויה - Saturno.

לפני שנים מספר הגעתי לספרד עם משפחתי במסגרת טיול מאורגן. מוזיאונים, קתדרלות וארמונות עתיקים למינייהם לא דיברו אליי כלל - אמנות כשלעצמה טרם חילחלה בזמנו אל תודעתי. לימים, תותיר רושם שלא ימחה, ותחשוף את הרבדים העמוקים יותר שבי, שבאותה העת נדמה כי רדומים היו. אני זוכרת את הרגע המדוייק בו תפסה עיני את תמונתו זו של גויה - היא הוצגה כאחת מתוך אוסף ציורים של זה האחרון אשר עסקו בטירוף, ביצורים מקבריים אחוזי שיגעון. רדופים, כמדומני. נעמדתי דום אל מול הציור ששבה אותי. צבעיי האש הזועקים, צבעיי עור אדם הרומזים לכיוון תת-אנושי, מפלצתי כמעט - ועדיין - עור אדם, אדם ככל אדם. העיניים שהפכו תלת מימדיות כמעט, הבעתה המשתקפת מהן מקרינה עצמה אליי. 

המבט. התרכזתי במבט. אימה צרופה, מצמררת.

עומק הטירוף. הנואשות הבולטת בקונטרסט מוחלט לגופה החסון-למראה של הדמות. האלמותיות הזועקת סיפור מוכר. נדמה שהוא חסר כל גינונים, פרימיטיבי למשעי. חיה רעה. בעיניי, הוא מכיל בו גרוטסקיות מהדהדת, עיוות פנאטי ורדיקלי שמפר בגסות צורמת לעין כל מוסכמות כללית בנוגע לטבע האדם שכל צעד מעבר לה ייחשב לטאבו, ובו בזמן - חוסר ישע שנתפס בעיניי כמעורר חמלה. 

את מי אני רואה בציור? את אבא? אותי? ומי מבין שנינו מצוי בעמדת כוח, נוגס באחר? מי מאיתנו מכרסם בתאווה קניבלית את השני?

והטירוף - האם יתקבל על הדעת? האם מאחורי טמטום החושים מסתתרת חולשה ברת קיימא שממנה אין להתעלם, ושעולה בקנה אחד עם מעשה הזוועה?

ואיך זה, איך זה שמוצאת יופי וקסם במקום בו הכיעור כה דומיננטי?