מגע רע

על המגע הראשון הרע שלי, וזאת לומר בלשון המעטה - כבר סיפרתי. לצערי, התקיפה המינית מצד אבי לא הייתה האחרונה.

אני נוטה לקנא בבנות שמסוגלות לספר על החבר הראשון. זה שחתם נשיקה ראשונה על שפתותן, זה עימו החזיקו ידיים כאשר טיילו לאורך החוף בשעת לילה מאוחרת, עוטפים שנייהם את גוף האחר המשמעותי ומגנים מהרוח הקרירה. זה אשר לו העניקו, בפעם הראשונה ומתוך תחושת קרבה וחום מזוכך, מתוך צורך להפוך באחת שניי גופים כמהים לגוף אחד, להעניק, לקבל ולחוש קרובים מתמיד - את בתולייהן, את תמימותן, את הרגע בו הפכו את גופן לאינסטרמנט שימושי ברמה שונה לחלוטין, חדשה - מענגת.  

אני, לעומת זאת, יכולה לספר על הנשיקה הראשונה (בגיל 15, כשנהג מונית חוצפן תקע את ראשו פנימה דרך חלון המכונית שלצידי ונישק, לאחר סיום משמרת בחדר המיון בשיבא. נגעלתי - אבל רציתי כל כך לדעת: איך זה מרגיש, להתנשק? מהו טעמה של לשון אחר בפי שלי?), על ההתמזמזות הראשונה (עם בן-דוד מסטול מהירואין של חברה טובה, בעוד זו האחרונה וחברה משותפת נוספת יושבות לצידנו על אותה המיטה, מתבוננות בנו מתגפפים ומתערטלים), על המשגל הנסוג הראשון (בחוף תל-ברוך), על יחסי המין המלאים בהסכמה בפעם הראשונה - עם בחור שאותו אראה עוד פעם אחת בלבד - עוד קוויקי קצר שכזה. מצא את המספר שלי שנה אחרי והתקשר, שאל מי זו. הוא לא זכר אותי, כמובן, אבל לא היסס להציע פגישה שנייה לאחר שסיפרתי לו שצבעתי את השיער לבלונד.

הייתי בת 18 לערך כשהתחילה ה"תקופה הפרועה" שלי - כך אני נוהגת לכנות אותה. כמי שמעולם לא חפצה להתרועע עם הזולת, כאחת שנהגה להתחבא ולהסוות עצמה - הצלחתי להפתיע גם את עצמי כאשר סובבתי עצמי 180 מעלות - ואותו הצורך להתבודד הפך לפחד קיצוני מלהיות לבד, מלבלות בחברת עצמי. ערבים אותם ביליתי בבית נלוו בדרך כלל בתחושת דיכאון-גובל-בפאניקה. יציאות תכופות ואינטנסיביות - כמה שיותר, יותר טוב. הייתי גוררת חברות מהמיטה, סוחבת אותן למועדונים מפוקפקים ומסיבות טראנס בצד השני של המדינה. אין שום בעיה - אני לא שותה, כך שיכולה לנהוג. פשוט לקחת את האוטו, להעמיס כמה פרחות בחצאיות מיני קצרצרות, וללחוץ על דוושת הגז. מהר, זריז, עצבני. מאוחר, מרגש, מאתגר. חשוך, מי יודע מה יביא עימו הלילה. עד היום אני צוחקת עם חברתי הטובה ח' (ולא - היא בשום פנים ואופן לא פרחה!), אותה נהגתי לשגע בתחנונים לצאת לאיזה בית קפה - שעתיים שלוש, לא יותר. ח' ידעה מראש מה תהיה השאלה שלי אליה מדי ערב. לרוב, היא באמת לא הייתה צריכה לשאול - פשוט אמרה שלא, לא היום. לא מתחשק לה. ואני, אני מתעקשת, וח' מנסה להתחמק בעדינות מירבית. לא היום, אולי מחר. נראה, היא אומרת.

מצאתי, לרוב, עם מי לצאת, ומה לעשות. היו את מסיבות יום שישי הקבועות בבצרה, למשל. כמות מינימלית של בד על גופי, מחשוף נדיב שלא משאיר הרבה לדימיון, איפור מלא ועשיר (שפתון אדום-חום, כמובן. השתלב יפה עם עורי הלבן והשיער הגולש השחור) וכמויות מסחריות של בושם מזמין. והם קיבלו את ההזמנה בשמחה, אלו אשר בדרכם נקריתי. מפלרטטת לי עם חמישה, שישה ערסוואתים בלילה (במקרה הטוב), מסיימת עם מספר טלפון חדש או שניים. כמה מזמוזים בחצר האחורית, נגיעות חפוזות. ממקמת את עצמי בנוחות הולכת וגוברת במרכז רחבת הריקודים ומתנועעת בגסות, בוולגריות זנותית שלא תבייש את צ'יצ'ולינה. התנועות חדות ומדברות בעד עצמן - סקס, סקס, סקס. וואו. אני מפתה. אני מושכת. אני אישה! והם, הם משתפים פעולה באופן מלא - מאחור, מלפנים, צמודים, מועכים שני גופים מיוזעים ולפעמים אפילו מושכים מבטים. אני זוכרת במיוחד את אלעד, אחד שניגש אליי כאילו כלום, בזמן שרקדתי עם החברות. הוא מושיט את ידו, לא אומר מילה, לא פוצה פיו. אני נענית להצעה, כמובן, ואנו פוצחים בריקוד פרובוקטיבי במיוחד, במהלכו (עדיין - שום מילה!) הוא אוחז בי, מכופף אותי לאחור, ומנשק. אני מנשקת בחזרה, והסובבים אותנו עוצרים להביט בתופעה המוזרה. כשעוצרת המוזיקה - עוצרים גם אנחנו. וסתם כך, בלי לומר מילה - הוא שולח לעברי מבט מחוייך, ומתרחק עד נעלם מטווח ראייתי. באופן פתאטי-משהו, אני עדיין מוצאת מידה מסויימת של קסם באותה הסצינה: הריקוד עם אותו זר מסתורי שנישק, ועזב. שבוע לאחר מכן נפגשו דרכינו שוב, באותו המקום. יום שישי, אני לא נוהגת - שותה. אסור לי לשתות, אבל שותה בכל זאת, ובמהרה מאבדת שיווי משקל. מצב הרוח ירוד, ואני מתיישבת על אחד הספסלים עם ש', חברה שהתנדבה לשבת איתי. סביבנו אותו אלעד והחבורה הקטנה שלו שהחלה מפלרטטת איתי ועם ש'. ש' אינה מגיבה - יש לה חבר. ואני? מגיבה-גם-מגיבה. פלירטוטים סוטים קטנים, חיוכים מאולצים, אבל כאלו שגורמים לי להרגיש או-סו-סקסי. ליאור (הראשון איתו קיימתי יחסי מין מלאים) ניגש אליי, ולא עובר זמן רב עד שאני נותנת את מספר הטלפון. אלעד - עתה יודעת את שמו - פונה אליי ושואל: "מה, ככה את נותנת את המספר לכל אחד?". מפה לשם מתפתחת שיחה שתניע עצמה אל עבר האאודי הכסופה הנוצצת שלו, שם נתמזמזה לנו. הוא יציע שניגש מיד לעניין, כמובן, ואני מסרבת, מבקשת לדחות למחרת היום. מחליפים מספרים. באותו הערב מחליפה מספרים עם עוד שניים, שלושה, ארבעה. אחד מהם סיים לא מכבר להקיא נשמתו. כבר לא זוכרת כמה. כבר לא זוכרת שמות.

יצאתי, יצאתי הרבה (אני חושבת? החברות הקרובות היו רוטנות בפניי דרך קבע - "אוף, את וכל הגברים שלך! אני כבר לא עוקבת!" - וכמובן, המילים נקלטו כמוזיקה לאוזניי. וואו. יש לי כל כך הרבה גברים! אם כך, משמע וודאי שאני טובה מספיק, יפה מספיק, סקסית. איכותית. לא סתם אחת, לא אותה נזירה דחויה של פעם). את שמותייהם לא אזכור - גם לא של אלו ששכבתי איתם. לא שכבתי עם הרבה. באמת שלא. חמישה, אני חושבת. לא תמיד הסכמתי, לא תמיד נתתי. חיפשתי כל העת את דרך המלך, זו שתאפשר לקיים פגישה שנייה - פגישה שנייה שלרוב לא הגיעה. לתת? לא - אראה זולה מדי. לשחק אותה קשה להשגה? - ואם הוא חושק לו בקטע הפיזי, ובקטע הפיזי בלבד? אם כך, חייבת לרצות. רק בקש, נערי, ותיענה (אם שפר עלייך מזלך ותפסת אותי בעת שהדימוי העצמי על הקרשים). 

אני זוכרת את החמישה, אבל לא את שמות כולם. היה את שי בפגישה השנייה עם המשגל הנסוג בחוף תל ברוך, כאשר מאחורי זגוגיות המכונית מלאות האדים מסתובבות להן זונות רוסיות, וממול נשקף אורו של הירח דמוי הבננה על מיי הים. כמה רומנטי. אני במושב הקדמי, והוא עולה עליי - קצת אחרי שמצצתי במבט סטייל מרילין-מונרו-דמקולו את האצבע המורה שלו, מרוחה בשוקולד פרה. משעין את המושב לאחור, ומפשיט אותי. זו הפעם הראשונה שיראה אדם שמחוץ את חזי, את שדיי. אני נבוכה, ושי שואל למה אני "עצורה" כל כך. לא משנה, אני אומרת - תמשיך. ובפעם הראשונה, אני הופכת לשחקנית בסרט/סדרה/אופרת סבון. מה למדת, סקינלס? אני מכירה את כל המגעים המקובלים, מיישמת. נוגעת היכן שצריך, עושה מה שאמורה.

אבל זו לא אני. זו אותה שחקנית - אלו אותן אלפיי שחקניות בהן צפיתי במסך הגדול ו/או הקטן. וכשם שמשחקת תפקיד, תפקיד חשוב כל כך - אני חייבת להשקיע את כל כולי בפרפורמה שלי - שלא אפוטר, חלילה. וכשם שמרגישה כשחקנית המגלמת תפקיד - הגוף עובר למצב אוטומט. הכול יבש כל כך, מכני. סתמי, וכל כך לא-נוח. שייגמר, אני חושבת לעצמי, שייגמר. מזייפת אורגזמה - רק שייגמר, טוב?

ואחרי הקליימקס המבויים, הוא שואל אותי מי היה הראשון שלי. אני מהססת לומר בתחילה, אבל היי - כשחקנית בסצינה דרמטית איכותית ומרגשת - חייבת לספר, לא? מן הסתם רק יתבל את אותה הסצינה. ואני אומרת לו לבסוף - אבא שלי. גיל 8. 

דממה. יותר לא ראיתי אותו.

יפה השתיקה לחכמים, כך לומדת.

ואז מגיע ליאור. כמו שני ילדים טובים ושמרנים, אנחנו בוחרים להשתמש במיטה - כן - מיטה רגילה לכל דבר - ככלי הקיבולת לזיון של אותו ערב. זו החדירה הראשונה שאני זוכרת. לאחר הסיבוב הראשון, הוא מתנצל - סליחה, לא יודע מה קורה לי. מה קורה לו? אה! אה! נו, מכירה. את לא זוכרת את כל הסצינות בהן ידידו הטוב של הגבר כשל בלהקשיח? כן-כן, נו, זה-זה. כנראה לא עמד לו. ואת - את, יקירתי, תורך הוא לומר - "לא נורא, מאמי. זה קורה לכו-לם!". סיגריה, סיבוב שני. או-הו! עכשיו אני מבינה מה "פספסתי" בסיבוב הראשון. כואב. כואב כל כך, ואני לא מצליחה שלא להיאנק מכאב. "חזק מדי?" - הוא שואל. כן, אני אומרת. כואב. קצת יותר בעדינות. מזייפת אורגזמה, שוב. הוא יוצא, מוריד את הקונדום. אני שואלת אותו אם הקונדום מוכתם בדם. לא - מה פתאום? הוא מתפלא. ואז אני אומרת לו - זו הפעם הראשונה שלי, אתה יודע. לא, הוא לא ידע. ולאחר ההלם הראשוני, נדמה היה שאפילו שמח שכך.

בפעם הבאה, שנה אחרי, נעשה את זה במושב האחורי של הטרנטה הקטנה שלו. נשב שנינו במושב האחורי, נתפשט כל אחד לחוד בשתיקה ספק-מביכה-ספק-משפילה, והוא יבוא על סיפוקו. אני כבר אלופה בלזייף אורגזמות. גומרים, מתלבשים (איפה הגרב שלי, לעזאזל?) - ויאללה, הביתה.

והיה את יוני (אני עדיין לא בטוחה שזה היה שמו) - יוני שדווקא עשה רושם של בחור נחמד, ושבגאונותי הרבה הצלחתי להסיט מהלך מחשבתו ההגון אל מחוזות שובבים יותר. כי מותר - אני מרשה. הפעם, אנחנו על חוף הים. לא בתל ברוך - *פיו*! הוא פורש שמיכה על החוף - אני שונאת, שונאת חול. אני למטה, שכובה על אבן. לא זזה - משחקת את התפקיד שלי, כרגיל. שהוא יגמור, שהוא יהנה. אני? - לא חשוב. אזייף שוב. גם הוא מבחין בכך שאני "עצורה". אה, לא, אני מסבירה - אני פשוט שוכבת על אבן, ולא כל כך נוח לי. הוא קוטע פעילותו האינטנסיבית, עוצר להביט בי בתמיהה: "הא? למה לא אמרת?!" - שטויות, אני אומרת לו. והוא גומר. ונרדם. ואני לצידו, מביטה מעלה וצופה חרישית בכמה כוכבים מנצנצים. שקט כל כך, ואני לבד עם מחשבותיי ורשרוש הגלים בלבד. כמה מגעיל, אני חושבת לעצמי. מקווה שיתעורר כבר, שנתחיל לצעוד בחזרה אל האוטו. שיחזיר אותי הביתה.  

את הרביעי אני לא זוכרת. פשוט לא זוכרת. 

והיה את אבי. את אבי פגשתי במועדון בת"א. בשעת בוקר מוקדמת (או לילה מאוחרת - לבחירתכם) הוא מציע לעלות לקומה השנייה - יש שם מיטות - מצעייהן מלאיי קפלים, סדום ועמורה. הוא רוצה - אני לא. ולמרות ניסיונות השיכנוע שלו, אני מבהירה שלא, שלא מוכנה בשום פנים ואופן. כשהוא ממהר לשירותים, מותיר את המקום ריק, מתנפל עליי צלם מטומטם של אחד מאתרי המסיבות המוכרים. אני מנסה להרחיק אותו, מבקשת שלא. והוא, הוא בשלו. וגם תמונה קיבל, ופרסם.

כשאנחנו נפגשים למחרת בערב, אבי ואני, הוא מציע שניסע אליו הביתה ו"נצפה בסרט". לצערו הרב, לא מצא את הסרט שנורא-נורא רצה לצפות בו. במקום - אולי נזדיין? אני חוזרת ואומרת שלא, אני פשוט לא רוצה. "טוב", הוא אומר, כששנינו ישובים על המיטה בחדר שלו. "אבל תורידי את המעיל, חם". אני מורידה. אחר כך גם את החולצה. אני כבר מתחת לשמיכה (כנראה שהטמפרטורה צנחה), ולמגע ידו בחזייתי, מבקש להסירה, אני מתיישבת בחזרה ומבקשת שייקח אותי הביתה. בדרך - שתיקה צורמת. לא חדש לי. אנחנו מגיעים אל מחוז חפצי, הוא מחנה את המכונית, ואנחנו מדברים - כבר לא זוכרת על מה. מפה לשם, הדברים מתגלגלים. אני מופתעת למראה הכלי שלו, ניצב עומד לו מבעד לחנות הפתוחה. שנאתי את מראהו. אני שונאת את האיבר הזה. אבי תופס את ידי ומניח אותה על הכלי הזה שלו, הכלי הרטוב והדביק הזה. אני זוכרת שפחדתי. פחדתי שאם לא אציית - יתקוף אותי. לא ממש ידעתי מה אני עושה - בסרטים כאלו אני לא צופה. ובכל זאת, המשכתי. כשניסיתי לעצור, לומר "די" - הוא שלח אליי מבט מאיים: "מה? עכשיו תפסיקי? באמצע?" - אני ממשיכה לעסות, מביטה קדימה אל עבר שמשת המכונית, מנסה להתעלם מגניחותיו. היד רטובה כולה, ואני נגעלת. תביא לי טישו, עכשיו! והוא אומר לי - "מה הביג-דיל? את חושבת שאת רטובה?"

אני מנגבת את היד, משתדלת לשמור אותה רחוקה ממני בעת שיוצאת מהאוטו. "תתקשרי אליי מחר?" - כן. אני עולה הביתה, ומקיאה.

אבי היה הסטוץ-המזדמן האחרון שלי. לאחריו, הפסקתי לצאת all-at-once.

אני לא מרגישה אשמה, לא מרגישה מופקרת, לא נבוכה. אפילו לא בטוחה אם מצטערת. במהלך אותן שנתיים-שנתיים וחצי יצאתי למן מסע הזוי ולא מעט הרסני (אחרים נוסעים להודו, מדומני) אשר במהלכו קיוויתי שאולי, ורק אולי - אצליח ללמוד לאהוב את האינסטרמנט הזה שלי. את הגוף שלי. עם חלוף הזמן, למדתי רק לזלזל בו עוד ועוד.

ועם זאת, אני כן מרגישה מלוכלכת. ולא מטאפורית. אני באמת מלוכלכת.

מין? שולי. חסר משמעות. חסר חיים.

וחשבתי לעצמי - את המגע הטוב לא ארצה לקשר אל המגע הרע, כי נפרדים הם השניים, שונים כלילה ויום.

בפעם הבאה. 

וללא שום קשר - אחותי משנה מחר את שם משפחתה באופן רשמי. אני שוקלת לשנות, גם אני.