"פוצצי את הלווין

שמשוטט שם מעל

הוא לא שייך לשמיים..."

הייתי היום אצל טלי, המטפלת המדהימה שלי - תענוג צרוף, כמו תמיד. לא משנה על מה נדבר - תמיד אצא משם כשאני מרגישה שהסרתי מעליי משהו בסביבות העשרה, חמישה-עשר קילו.

הייתי כל כך עייפה כשסיימנו. קיוויתי שהמונית תגיע מהר, וכך אוכל להגיע במהרה אל המיטה שבחדר הממוזג שלי. יום חם, מגעיל שכזה. כבר לפני שיצאתי, ביקשתי מאמא שלי שתעשה טובה - ולא תכבה את המזגן. היא אמרה בטח, כמובן. כשחזרתי - המזגן היה מכובה.

דברים קטנים שכאלה מסוגלים להצית בי אש. ביקשתי. ביקשתי, נכון? למה אי אפשר, למען השם, לכבד בקשה קטנה ופשוטה שלי? מה כבר ביקשתי? אני "מודה" לאמא מקרב לב וברוב ציניות, כמובן (שאני מקווה שתצליח לשמש כסכר לצרחה שמבקשת לבקוע מתוכי), והיא משיבה מלחמה שערה - "יקירתי, את יודעת שאנחנו מנסים לחסוך בחשבון החשמל, נכון?".

בום.

הצרחה שבפנים מתחלפת בבחילה.

היא גדלה בארמון קטן בפראג. פונקה במיטב השמלות ושומרה בתוך צמר-גפן מתוק. על תקרות החדרים נברשות מנצנצות בקשת של צבעים, כלי כסף וזהב מפוזרים בכל פינה. היא מעולם לא ידעה מחסור - לא במובן הכלכלי, בכל אופן. היא לקחה אותו כמובן מאליו, את הכסף. אני משערת. כשעלתה עם הוריה לארץ, נגנב רוב הרכוש והכסף ע"י בן-דוד חמדן (אחד, נורא נחמד, ששולח לי ג'אנק-מייל בכמויות כל יומיים ושואל אם אני נהנית), כך שהשלושה לא נותרו עם הרבה. אמא שלי נחשפה למציאות חדשה, שבה היה עליה לפרנס את עצמה ואת הורייה. היא הייתה בת 17 כשעלתה - ותעודת בגרות לא הייתה לה. היא גם לא יכלה להשלים - המצב הכלכלי דחק, והיא הייתה חייבת לצאת לעבודה. עבדה ב"הילטון" בת"א במשך שנים, הייתה פקידת קבלה - עד שפגשה את אבא שלי אשר בדמותו העניק לה, בין היתר, תחושה מוכרת וחסרה כל כך של ביטחון כלכלי, כזו שכבר אבדה ואולי חשבה שלא תשוב. אבא שלי, בזמנו, החזיק במשרה יוקרתית ונהנה מסטטוס מכובד למדי. משכורת עתק. היא בטח חשבה - אני מסודרת.

אבל היא לא תיארה לעצמה - לא ממש - שלשם הנישואים עצמם ייאלץ אבא לומר יפה שלום לכל הכסף אשר אותו נתן בלית-ברירה לאשתו לשעבר בעבור גט. היא גם לא תיארה לעצמה, הנאיבית הזו, ששנים לאחר מכן יחטוף שבץ, יפשוט רגל ויותיר אותה כמפרנסת יחידה.

מה עכשיו, אמא? 

למה היא הביאה אותי לעולם? טיפשה גמורה שכמוה, איוולת. אני רוצה כל כך לשאול אותה - איפה, איפה את חיה? באילו עולמות פנטסטיים שופעיי צבעים פסיכדליים את מרחפת לך? עידן עקרת-הבית-מגדלת-הילדים-והחתול והגבר-גבר נסתיים לו מזמן. מה חשבת, אידיוטית שכמוך? שתוכלי להתנער מכל אחראיות, שבעלך ידאג לך ולצאצאים עד כלות כל הימים? היית כל כך בטוחה. לא עלה במוחך הילדותי פעם, אפילו פעם אחת - שבעלך היקר הוא לא שום סופרמן, שהוא עלול לאכזב? לא עלה במוחך שאת צריכה לדאוג לעצמך - לדאוג לכך שבמקרה שתתגלה המשענת כרצוצה - תוכלי לנחות על קרקע איתנה? התנערת מכל אחראיות. הכול יהיה בסדר, אמרת. אבל הכול לא בסדר, אמא. הכול לא-פאקינג-בסדר. שמעת אי פעם על גירושים, למשל? סתם, לדוגמא, את יודעת - המילה המפחידה הזו שההורים שלך צרחו כל שני וחמישי אחרי שסיימו להתקוטט? מה? מה? מה את רוצה להגיד לי? שהדחקת? שסירבת לחשוב על האפשרות שתיוותרי לבד, שעל כתפייך יפול העול? אז נכון, לא התגרשת. במקום, את סועדת ילד שלישי.

היא לא יכלה להשיג השכלה. אני מבינה. אבל מקצוע, אמא - מקצוע. שנת לימודים אחת. אחת. רק אחת הייתה מספיקה בכדי שתוכל להשיג לעצמה מקצוע, בכך שתטיל עוגן, בכך שתיצור לעצמה אפשרות לקיים את עצמה בכוחות עצמה, מבלי להסתמך על אף אחד אחר. אנשים מאכזבים, אמא - את לא יודעת? את, מכולם? שספגת בעיטות מימין ומשמאל?

היא לא ידעה, כנראה, שבימינו - אם אין אני לי, מי לי. היא לא הבינה, כנראה, שעלייה לממש את יכולותיה וכישוריה באופן הפרודוקטיבי ביותר שתוכל, ולהפיק מאלה את המיטב - ללמוד הישרדות מהי, להכין את עצמה לימים גשומים. היא נתקעה אי-שם בעידן התרבות הפטריארכלית, במקום שבו לה - כאישה - לא הייתה כל חשיבות של ממש.  

אבל מה איתי, אמא?

הומלסיות שנכנסות להיריון, למשל - אם לא מסוגלות לממן הפלה בדרך כלשהי, מעניקות את הילד לאימוץ. הן יודעות שלא יוכלו לטפל בילד, שלא יוכלו לספק את צרכיו הבסיסיים. מתוך התחשבות ותחושת מחוייבות לילד - הן עושות את המיטב בעבורו - גם אם כואב כל כך - גם אם משמע הדבר שיהיה עלייהן להיפרד מעולל קטן שנשאו ברחמן במשך תשעה חודשים ארוכים.

ואמא שלי - היא שיחקה אותה "ראש קטן". טמנה את הראש בחול, כבת יענה המסרבת להכיר באפשרות מבעיתה. איך, תגידו לי - איך אפשר להביא ילד לעולם כשאין את סמוכה ובטוחה שתוכלי לספק את צרכיו הבסיסיים ביותר? אהבה, הם אומרים. ובך כל כך הרבה. שפע של אהבה. אהבה שמעריכה כל כך, אהבה שאיני לוקחת לרגע כמובנת-מאליה, אהבה אותה משמרת כיהלום, נוצרת עמוק בתוכי. ואוהבת, אוהבת בחזרה. באותה מידה, אם לא יותר.  

אבל אמא - עם אהבה לא קונים לחם. לפעמים, אהבה פשוט לא מספיקה. כמה נפלא יכול היה להיות לו הספיקה. והיום, אמא, את קורעת את התחת בעבור פרוטות. והמחסור תופח, ותופח, גדל למימדים מפחידים. אני מפחדת, אמא - ואני לא אמורה. הבטחת להגן עליי - השבועה היקרה מפז הזו שבין אם לילדהּ. הבטחת לשמור, הבטחת לסוכך, להצל. במקום - אני מרגישה צורך לסוכך עלייך. שלא תעבדי קשה מדי, שלא תפגעי בעצמך. שלא אאבד גם את המעט שיש לי - והמעט הזה - המעט הזה הוא עולם ומלואו. זו את. בדמותך, בצלמך.

וכואב לי, אמא, ואני כועסת. קשה לי לאהוב אותך כל כך, ולזעום עלייך סימולטנית. אני שונאת את העובדה שאיני יכולה לקרר עצמי ביום מהביל, אני שונאת את העובדה שלא קניתי בגד אחד חדש כבר למעלה מארבע שנים, אני שונאת את העובדה שאין לי נעליים פתוחות לקיץ ושלא יהיו, ואני שונאת, שונאת לשלם את חשבונות הטלפון של אחותי - כי את פשוט לא יכולה, ואסור שאמא תתמוטט.

ולכן אני מתאמצת כל כך שלא להיות כמוך. יש לי מקצוע - אני גרפיקאית. אני עומדת לסיים לימודי מקצוע נוסף. אני גמורה בדעתי לסיים את לימודי הפסיכולוגיה ולהפוך מטפלת. אני רוצה להיות מישהי - לא כמוך, שהפכת עצמך מחצלת, סמרטוט עלוב. אני רוצה לצאת לעבודה ברגע בו ארגיש חזקה דיה. אני רוצה להיות מסוגלת לפרנס את ילדי, אם אבחר להביא אחד לעולם. אני רוצה להרגיש בטוחה בעצמי, לבסס לעצמי זהות מקצועית, לדעת מי אני, מה אני - ושילדי גם הוא ידע - יש לו אמא חזקה. יש לו אמא עמידה. יש לו אמא אשר תכניסו תחת כנפה. 

אני מביטה בה מבעד לפתח הדלת הצר של חדרה. היא יושבת מרוכזת על המיטה, שקועה בסידור קפדני ואסתטי של תמונות חדשות של הנסיכה דיאנה, שלה היא סוגדת, תמונות שגזרה ממגזיניי בידור - באלבום תמונות חדש. מסדרת, מדביקה.

את כל כך ילדה, אמא יקרה ואהובה שלי.

ילדה קטנה שבורחת אל עולם של נסיכות ונסיכים, מלכות ומלכים. 

"יש לי אהבה, ים של אהבה

אפילו יש לי קצת כסף

אז מאיפה זה בא

מאיפה זה בא

מאיפה בא העצב?

אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזו, את אומרת

אתה מחפש ומוצא את זה

אתה מכור

אתה לא יכול אחרת

לפעמים אני שונא את הכנות שלך

אבל נדמה לי שאת צודקת

אני מחפש ומוצא את זה

כנראה שאני

לא יכול

אחרת"

מתנצלת על הפוסט המחוק - הרגשתי שמסורבל מדי. מקווה להעלות את הפוסט-המגילתי-משהו בנושא ה- OCD בקרוב. סליחה.

ועוד דבר: לעזאזל עם דברה מס' 5. רחמים-עצמיים זה מגניב. היפי-היי!