אני מצטערת. אני כל-כך כל-כך כל-כך מצטערת.

היום הגעתי להחלטה. החלטה שיכולה רק להציל אותי, למשות אותי מהבאר הזו שהטבעתי עצמי בה. אני מנסה לשחות - באמת, באמת שכן. אני מנסה לשחות, אבל המים נשפכים מפתח הבאר ופוגעים בי כשאני מנסה לחלץ עצמי ולהוציא את הראש אל מעל לפני המים, כדי שאוכל לנשום. אני חייבת לומר - מצחין פה, בבאר המחורבנת הזו שאני תקועה בה. מפחיד, חשוך, וקר. אני ממשיכה להביט מעלה ולחפש קצה חבל שימשני - לשווא. הוא לא מגיע. ואני מנסה לשחות - שחיית צפרדע, כי מרחב המחייה הותיק שלי לא גדול במיוחד, וקצות האצבעות ברגליים ובידיים מכות באבן הרטובה בכל פעם שפורשת את גפיי. וכואב. כבר משופשף, מתקלף. גם העור הדק שהצמחתי עם השנים מתדלדל לו, והמים שפולשים אל הגוף הופכים אותו רקוב ומקומט. 

חמשת הימים האחרונים היו אווריריים יותר. בבית לא קל יותר, הזעם והכאב לא מרפים. הגעגועים לאלו שהיו ואינם מנגנים מנגינה חוזרת בתוכי, כמו כזו של תיבת נגינה שמישהו פשוט שכח לסגור. תו-אחרי-תו-אחרי-תו - אני מזמזמת לי ברקע, מכירה, מורגלת. עייפה. אותה מנגינה נושנה שפורטת על המיתר הרופף ביותר, עומד להקרע.

יחדיו עם הקשיים המוכרים - הימים האחרונים היו קלים יותר. קלים יותר - כי ניתקתי עצמי מכל מה ומי שקשור לבלוגוספירה הזו. השלתי מעליי תחושות קודחות של תחרותיות, של השוואה, של תחושת-נחיתות צורבת, של כישלון. הקשבתי לו, ל"קול ההיגיון" הזה שצועק לי - אבל המילים נותרות מרחפות באוויר, נתקלות במחסום עב בכניסה לכל אוזן - קצת כמו נוירוטרנסמיטורים מיותרים ששטים להם במרווח הסינפטי שבין תא לתא, משוטטים להם באפס מעשה. כך היא השפעתן של אותן מילות ההיגיון עליי - אפסית כמעט.

אני לא יכולה. אחרי שלושה חודשים מייגעים של כתיבת בלוג, אני סוף סוף מבינה - אין דרך אחרת, אין פיתרון. אני מכירה את דלת היציאה, ויודעת את מפלטי. ואני בורחת. בורחת במהירות האור, בורחת כמו שלא ברחתי מעולם. אני פחדנית, אני חלשה - את הכול יודעת. אבל במטרה לנסות ולשמור על שפיותי, במטרה להגן על המעי המסכן שגם-כך מתעללת בו מפניי התפתחות אולקוס - אני נמלטת בחזרה אל תוך הבועה האטומה שלי, עשוייה מלט ובטון.

אינטראקציה חברתית הדדית היא דבר שאיני מוכנה לו כרגע. האמנתי שכאן, במרחב הווירטואלי חסר הגבולות הזה, אמצא את התקשורת קלה יותר, פשוטה יותר. התבדיתי. קשה לי. קשה לי בצורה שלא אוכל לתאר. קשה לי לכתוב - ובמיוחד - במיוחד קשה לי לקרוא. כאן, בישרא - פגשתי אנשים שנגעו בי, ונגיעתם הרכה חרוטה בי לעד כחקוקה באבן בזלת. וכמה שמעריכה את אלו האחרונים - אין בי מילים לתאר.

ועם זאת - אנשים אחרים שאין זו כוונתם כלל, יודעת ומבינה לגמרי - נגיעתם הרנדומלית בי מגרדת פצעים ישנים שלא בא זמנם להגליד. פצעים שעודם מדממים. איבדתי דם כה רב, שאני מרגישה שלא אוכל להרשות לעצמי לאבד עוד טיפה. ולכן אני יודעת, ולכן ברור לי -

לא אוכל להמשיך לקרוא בלוגים אחרים.

אני מזכירה לעצמי פעם אחר פעם - אני כאן בגללי. אני כאן למעני. אני כאן בכדי שאוכל לנער מעליי שכבות של טינופת שהצטברה לה עם השנים, ועודה מצטברת. אני רוצה להמשיך. אני כל כך רוצה להמשיך. אבל בכדי שאוכל לעשות זאת - אני חייבת למקד את העשייה שלי, ולהתרכז בי ובי בלבד. אם עיון בבלוגים אחרים מסיט אותי ממטרתי - הרי שאני חייבת להימנע מלעשות זאת. ובצר לי, בצר לי באמת - כי אוהבת, כי מעריכה, כי מעריצה - אני חייבת להפסיק.

למה אני מתנצלת? - אני מרגישה שֶרוצה, שחייבת. אני תופסת את עצמי כאנוכית כל כך, ומתעבת את התחושה. אני רוצה שתקראו אותי. אני צריכה אתכם - את התמיכה, את העידוד, את היד המושטת בעת משבר. את האמפטיה, האהבה. אני זקוקה להרגיש מוקרת, מוערכת, נאהבת. בהתחשב בכך - אני מרגישה שלא יהיה זה מן הראוי לבקש מזמנכם. מדוע שתטרחו ותקדישו לי תשומת לב - כשאני עצמי אינני מסוגלת להעניק מעצמי?

אני מבקשת סליחה. ממך, שירה, ממך, אנתיאה יקרה שלי. פירלה, צרי, וכל מי שבבלוג שלו הפגנתי נוכחות. אני יכולה רק לקוות שנוכחותכם כאן, בבלוג שלי, אינה מותנית בדבר-מה. אני יכולה רק לקוות שאתם נהנים לקרוא אותי, שאתם כאן, עוברים את הדרך הזו איתי - כי אתם באמת רוצים. אני מקווה שתישארו.

ואבין אם תחליטו שלא להישאר.

סליחה.