ימים מתים.

יש המון-המון ירוק משתאה מעל מים עכורים. ירוק-ירוק, ירוק-חי, בוהק - כזה שאפשר להתעטף בו באיזה גן-עדן מרוחק מכל מציאות. עצים, ועוד עצים, ועוד עצים. עצים שגדלים בתאילנד כאשר במקדש, בנבכי היער, חושפים את גופות המתים. גופות רקובות, כולן מחוררות, מצולקות מחיטוט בפצעים ישנים ומגרדים. העור הכהה מתבהר שם, מתדלדל, וזבובים מתאספים סביב. ילדים קטנים עם שיער שחור-סגלגל שרים למצלמה - ההורים שלנו מתים, יש לנו אמא חדשה, יש לנו אבא חדש, וטוב לנו. גם אנחנו נמות, אבל בינתיים אנחנו לומדים ונהנים. מיזם לילדי הבוגדים - אלו שהלכו עם הזונות היוקרתיות. אלו שחזרו עם נגיף בן שלוש אותיות לועזיות ועוד פלוס קטן ליד, הדביקו את האישה, את הבת. הם נותרים שדופים, עצמות-עצמות.

וגם אצל השכנים. וביבשת הקרובה. ומסביבה. מדביקים-מדביקים, גוססים-גוססים, מתים-מתים. אף אחד לא ידע שהיו. עלו בשקט למעלה, דרך הארובה.

ובחוף קטן עם הרבה חול לבן-זהבהב ושמש קורצת ילדה קטנה רצה בין הגופות הטריות, רגע אחרי הפיצוץ. היא רצה לאבא שכבר לא ממש שומע. היא נופלת פעם פעמיים שלוש פעמים על החול החמים ומתבוססת בשבילי הדם הנקווים. ועוד צלם רץ לידה ודואג לתעד, והצרחות הקטנות שלה נשאבות אל המצלמה ומתפזרות על המסך 17 אינץ'.

ואני מנסה להרים את עצמי, לקום מהמיטה. אני אומרת לעצמי שהעולם כל-כך כל-כך יפה - חבל על כל רגע מבוזבז של שינה מתוקה וטהורה, חפה מכל רוע, פחד, וצלם-מוות.

אני לא כל כך מצליחה.

ויש לי כל כך הרבה מה לומר, ואין כלום.

בלעתי את הלשון.