"אני יודעת שמרגיש נורא. מרגיש לבד, מרגיש חנוק. הלוואי ויכולת להביט סביבך, מירב שלי, ולראות עד כמה את אהובה. ועד כמה עזה האהבה הזו מכל בגידה שהיא. והלוואי וידעת עד כמה כואב לי לראות אותך מפספסת את כל האהבה הזו שמופנית אלייך וכלפייך. גם אני אאכזב, מירב. גם אני אבגוד - אבל לעולם לא בכוונה. דברים שאני אומרת, דברים שאני עושה - אנחנו עלולות שלא להסכים - כמו שוודאי קורה עם אחרים. את תיפגעי, ותיפגעי, ותיפגעי. אבל מבעד לתחושת הפגיעה...את חייבת לדעת שיש יותר. אנשים פוגעים האחד בשני כל הזמן - ומבלי להתכוון. אנשים מרגישים נטושים, נבגדים. אנחנו. אנחנו מרגישות את הסכין הזו בלב, ואנחנו מרגישות אותה מסתובבת. וכשהסכין הזו מסתובבת - קשה כל כך, לפעמים בלתי אפשרי - להבין שיד אנושית - על כל רבדיה - מסובבת את הסכין. יד שפוגעת - אבל יד שגם אוהבת. יד שגם מלטפת. זה נשמע אבסורדי - אני יודעת. זה נשמע מגוחך, מטומטם אפילו. כולנו מלטפים - וכולנו מסובבים סכינים בלבבות אחרים. הטובים משבינינו לא מבקשים לפגוע - הם עושים זאת מבלי משים. אנשים רעים, אנשים טובים. אני יודעת - הייתי שם. אנשים רעים הם גם אנשים טובים. אנשים טובים הם גם אנשים רעים.
ויש רעים. רעים טהורים.
ויש טובים - טובים טהורים. לא הרבה - אבל יש.
אבל רובנו מורכבים משחור ולבן, מכל כך הרבה גוונים...הלוואי ויכולתי להראות לך את הקשת מבעד לענן. הלוואי ויכולתי להראות לך צבעים עזים, חיים. את יכולה לראות אותם - אני יודעת שכן...והצבעים האלו - הם צבעים של אהבה וקנאה, דאגה, אכפתיות, אנוכיות, אלטרואיזם, רכושנות, מרירות, געגועים - המון חיובי, והמון שלילי. כי כאלה אנחנו - מורכבים. מלאיי סתירות.
אני יודעת שקשה כל כך, וכואב. והלוואי ויכולת להרגיש אותי מחבקת אותך בתוך כל סחרור החושים הזה.
אני איתך. מחבקת. לא הלכתי לשום מקום - ואני לא הולכת. וגם אם תגרשי - אשאר מול דלתך, ואמתין עד שתפתחי - בתקווה שתפתחי.
החזיקי מעמד, מירב יקרה...את לא לבד.
sis"
שלחתי אתמול - היא אפילו לא הספיקה לקרוא, ה - sis שלי.
"כולם בגדו בי".
זה היה האי-מייל האחרון שהיא שלחה לי. ויותר לא שמעתי ממנה.
היא לא ידעה עד כמה דאגתי, עד כמה אהבתי. מילים מטופשות, לא אומרות מאום.
למה הלכת לי?! פאקינג שיט, למה?!
היי שלום, מירב אהובה שלי. שכבי על משכבך בשלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Skinless
