עבדתי אתמול על סידור המועדפים בדפדפן שלי. בשלב מסויים, מצאתי את עצמי בוהה בעצב בריבוע האפור הקטן שכיכב במרכז המסך ושאל אותי בחוצפה -

(מתנצלת על הכתיבה היבשה - מנסה לנצל את המומנטום בהיעדר כוחות ומוטיבציה לנסח כמו שצריך)

חשבתי הרבה על מירב ביומיים האחרונים. נחשפתי למספר בלתי-מבוטל של פוסטים שעסקו במותה - רובם המכריע נמנעו מלדון באספקט הרגשי ("תופעת החיבוקי", כך קראתי אצל מישהו), והתרכזו בניתוח דמותה - על הטוב שבה - כמו גם על הרע.

קראתי את פירלה המקסימה באחד הבלוגים, ואותה תגובה שלה שקראתי תיארה במדוייק את רגשותיי שלי. פירלה, בדומה לי (ותתקן אותי אם אני טועה?), הרגישה שהיא נחשפת לראשונה, מסונוורת קמעה, לעובדה שבסאגה המתמשכת השתתפו "דמויות משנה" - אותם האנשים אשר לעברם ירתה מירב חיצים מורעלים - אותם האנשים שאותם "שכחנו". מרוב הזדהות עם כאבה האותנטי של מירב והתמקדות בו - כשלנו בלהכיר בסבל שזרעה בסביבתה, סבל שעתה אנחנו נחשפות אליו ביתר-שאת.

בלוגר מסויים שאת הפוסט שלו קראתי אתמול הרחיק לכת והילל את בחירתה של מירב. הוא לא חסך במילים - מירב הסתלקה, וטוב שכך.

ואז נזכרתי.

נזכרתי במאמר שכתבתי לפני כשנתיים, מאמר העוסק בסוגיית המתת חסד - תימה שמאוד קרובה אליי. או-אז, בימים ההם, הייתה העמדה שלי קיצונית ונחרצת ועוצבה כליל ע"י המצב הנפשי שלי - ויודעת היום - את אותו מקום השארתי מאחור. כיום, אני לא בטוחה על איזה שלב בסקאלה אני נמצאת - אני עדיין מנסה לברר. מירב, בלכתה - מעלה בי שוב את השאלה, את ההתלבטות - עד כמה אני באמת מאמינה במה שכתבתי?

ואולי - אולי באמת טוב שהלכה?

בפעם הראשונה, אני מפרסמת את המאמר הזה שלי. אני מתנצלת על האורך ועל הטון היומרני, שעייפה מכדי לתקנו...

"כמה אירוני. ממשלות טובחות בני אדם שרוצים לחיות ומשתמטות מאחראיות, בעוד ד"ר קבורקיאן, שהרג חולים סופניים אשר התחננו בפניו שישים קץ לסבלם, יושב בכלא..."

(אנונימי)

בשנת 1996 הביא לראשונה ד"ר ג'ק קבורקיאן (Jack Kevorkian) גופת אישה, אחת רבקה בדג'ר, תושבת קליפורניה, אל חדר המיון בבית החולים Pontiac Osteopathic שבמישיגן, ארה"ב. הייתה זו גופתה של אישה אשר סבלה ממחלת הטרשת הנפוצה. לא זמן רב לאחר מכן, כבר היה הדבר ידוע לקהל הבינלאומי כי קבורקיאן בן ה-68 (ב-1996) סייע בזירוז מותה של בדג'ר, מה שהצטייר לעיניי כל כהמתת חסד. בדג'ר, כך הסתבר מאוחר יותר, הייתה החולה ה – 33 שנעזרה בקבורקיאן על מנת – הבה נקרא לילד בשמו – להתאבד. קבורקיאן החל ב"מלאכה" סנציונית ומעוררת מחלוקת זו בשנת 1990. מאז נשפט על ספק פשעיו ספק מעשיי המתת - רוצה לומר – מתנותיו (תקבע הפרספקטיבה האישית של כל אחד מעימנו אם בפשעים עסקינן או במעשיי צדקה) 3 פעמים, ונמצא זכאי 5 פעמים.

קבורקיאן, הידוע בכינויו "ד"ר מוות" (Dr. Death), העלה על סדר היום הגלובלי נושא הנחשב טאבו מאז ומעולם. לא די בכך שבהישמע המילה "התאבדות" נהג (ועוד נוהג) ההדיוט הממוצע בהשפלת ראש והתחמקות מילולית – כעת הצליח קבורקיאן, יש שיאמרו, להתעלות על עצמו, ובמו כפיו לאלץ את הציבור הרחב להתמודד בעל כורחו עם סוגייה שעתה תהפוך אף שערורייתית יותר מקודמתה, ה"התאבדות הטיפוסית" – המתת חסד.

רבות דוסקס הנושא בהרחבה בכליי התקשורת, והציבור, בתורו, גם הוא השמיע קולו ותרם לאחד מהוויכוחים המוסריים ביותר שידעה האנושות. קבורקיאן – רוצח אכזר ומחושב, או מלאך מושיע? המתת חסד – מעשה הרג, או גאולה פשוטה ועם זאת מבורכת מייסורי אדם החולה במחלה סופנית? כפי שציינתי וכידוע לכל, חלוקות היו הדעות. יש שיצאו במאבק כנגד מעשיו של קבורקיאן – האם לו הזכות ליטול חיי אדם, לתכנן בקפידה ולפקח על סיום חייו, ויש שיצאו להגנתו – קבורקיאן הוא אינו אלא אדם מלא רחמים, אמפתיה, אדם שבסופו של יום – קטע סבל אנושי בלתי ניתן לתיאור על ידינו, אלו אשר מעולם לא חוו (לא עלינו) את חווית הגסיסה האיטית, המכאיבה, המייסרת. אלו אשר ביקשו (ואף התחננו, יאמרו מקורות מהיימנים) להביאם לידי נחלת עולמים, שכן לא היו מסוגלים לשאת עוד דקה נוספת של כאב פיזי משתק – משתק מבחינה פיזית, משתק מבחינה נפשית.

אביא וארחיב על, לצורך העניין, טיעוניי שני הצדדים.

קבורקיאן, הרוצח בדם קר. קבורקיאן חסר הרגש, חסר האתיקה הרפואית, קבורקיאן אשר הפר בגסות מוחלטת את שבועת היפוקרטס (The Oath By Hippocrates)  בעודו נוטל את חייהם של אנשים אותם נשבע, כאשר הוסמך לרופא, לנסות ולהציל, לשפר את תנאי חייהם ולהאריכם ככל האפשר – ויהי מה ("...אנהג לפי מערכת הכללים בהתאם ליכולתי ושיפוטי ולטובת החולה העומד מול עיני ואמנע מכל אשר הינו הרסני ומרושע. לא אתן לעולם תרופה ממיתה אף אם אתבקש ולא אייעץ בנושאים שכאלו..." / מתוך שבועת היפוקרטס) כמה מורבידי ומקאברי הוא הדבר? מי שם לו קבורקיאן את עצמו להיות מלאך המוות של מטופליו, וע"י לחיצת מתג בודדה לכבות אורם? מי הוא, קבורקיאן הזה, ומדוע זכות לו להתערב בזדון במהלך החיים הטבעי, מהלך אשר אכן, בסופו של דבר, יוביל לסיום החיים באופן הטבעי, ה"נכון"? ועוד על סגירת מעגל חיים טבעית, עליה דיבר פרויד: שהרי האדם מכיל בו הן את האינסטינקטים של המוות, והן את האינסטינקים של החיים. על פי פרויד -  אשר בתורתו זו יוכלו לבטח להשתמש מפניי האצבע המאשימה למינהם – טבוע בכל אחד ואחת מעימנו יצר התוקפנות, המשתייך, כמובן, לאינסטינקטים של המוות. מלחמות האדם באדם במהלך ההיסטוריה האנושית, לדוגמא, יהוו דוגמא קלאסית של הפניית האינסטינקטים של המוות כלפיי חוץ – זאת, למעשה, "תודות" לאינסטינקים של החיים, שכן אם יפנה האדם את יצר התוקפנות כלפי עצמו – יביא על עצמו חורבן וכלייה, הרס עצמי, ואף התאבדות. במילים אחרות – האינסטינקטים של החיים מגנים על האדם ועל שלמותו הפיזית והנפשית על ידי הפניית יצר התוקפנות וההרס כלפיי חוץ. בחושבי על כך, אני תוהה – האם מעשיי קבורקיאן ממחישים צורך בהפניית יצר התוקפנות כלפיי האחר בתואנת שווא של הושעת אדם במצוקה? ויתר על כך: תאונה קטלנית, מחלה סופנית, הרג – אלו הם הקוטעים את סיומם הטבעי של מחזור החיים, המונעים מהאינסטינקטים של החיים לאפשר סגירת מעגל טבעית, שלווה, בעת הנכונה. אכן - מעפר באת, ואל עפר תשוב – אך מי/מה ישיבך אל עפר? אם צודק פרויד באומרו, בעצם, כי יש "להניח" לאדם למות מוות טבעי – אזי מי הוא האדם שיערער על כך, ויטול אחראיות אישית על מות האדם במעשה הרג? וכמובן, בל נשכח – ההיבט הדתי. "לא תרצח" – האם נחוצה הרחבה על כך? דומני שלא. "אפילו חרב מונחת על צווארו של אדם - אל יתייאש" – קובעת הגמרא נחרצות.

מנגד – קבורקיאן המושיע, הגואל, המלאך. קבורקיאן השם קץ לייסורי אדם שבין כה וכה נידון לסיים את חייו מוקדם מהמשוער, מוקדם מהאמור. ייסורי אדם שמבקש (מבקש!) את נפשו למות, ויפה שעה אחת קודם. הכאב הפיזי בלתי ישוער, הפחד עוטף, כובל, צולב. העומד להשיב את נשמתו לבורא עולם (יהא מי שיהא) – אין לו עוד כוחות פיזיים ו/או נפשיים להתמודד עם אלו. עייף, וביקש די. יאמרו תומכיי קבורקיאן: נתונה היא הזכות בידי אדם להחליט לסיים את חייו שלו בטרם מועד, היה ומצא את סיבותיו שלו המצדיקות, לפי שיקול דעתו הצלולה בלא עוררין, לעשות כן. לנו השליטה בחיינו, והחלטות לגביי חיי אדם על עצמו יש שיבוצעו על ידי זה האחרון בלבד. לנו השליטה בחיינו – מדוע לא השליטה במותנו? מיהו האחד ולו הזכות להחליט, להכריע את הכף עבורנו? אף על פי שקשה מנשוא ובלתי ניתנת לעיכול היא החלטה מסוג זה – הריי שעדיין, יש שיטענו שמאחורי ההגה יושב אותו אדם, ובאפשרותו לסובבו לכל כיוון שיבחר. ובכלל – מדוע נבקש להאריך חיי אדם כאשר אלו כרוכים באותם ייסורים מבעיתים, אלו שלא נותנים מנוח, ואף לו לרגע קט? מדוע שנכריחו להתקיים לנוכח אותם ייסורים - להתקיים, אני מדגישה – בניגוד ל"לחיות"? שהריי יודע כל אחד כי לא קיימים "חיים", לא במלוא מושג המילה, במחלקות גריאטריות, במחלקות אונקולוגיות? יאמרו התומכים כי חיים, איכות חיים סבירה, הגונה,  מינימלית אפילו – אלו כבר נשללו מהמטופל הרבה טרם נקבע מותם הרשמי. יש אף שירחיקו ויאמרו כי החזקת האדם הנוטה למות בחיים שווה להתעללות גרידא.

וכאן, אם כן, אני מגיעה לנקודה מרכזית של מאמר זה. נמנית אני בתומכיי קבורקיאן – ועל כך לא ארחיב, שכן את סיבותיי לתמיכה זו כבר פירטתי לעיל.

אקח את נקודת מבטי ואמתח אותה מעט, אגיע למקום בו אני סבורה שביקרו מעטים בכל הקשור לדיון על הנושא. התאבדות היא טאבו סוציולוגי - כמוה גם המתת חסד למטופלים השוכבים על ערש דווי. הנה טאבו נוסף, מן הסתם שנוי במחלוקת אף יותר – המתת חסד עבור הפגועים בנפשם, בניגוד לפגועים בגופם. "בניגוד", אני אומרת – אך כמה פעמים שמענו לאחרונה אישי מקצוע חוזרים ומבקשים להבהיר שכן – סכיזופרניה, הפרעה ביפולרית ודומייהן – אינן שונות ממחלה פיזית כגון סכרת? (הם אוהבים להשתמש בה לצורך ההמחשה, בסכרת. שמתם לב?) עבור הספקנים שמבינכם אבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים – נכון. נכון מאוד, אפילו. מחקרים מהשנים האחרונות מראים ומוכיחים ללא שום צל של ספק, שלרוב הפרעות הנפש אטיולוגיה ביו-כימית. משמע, מחלות אותן אנו מכנים מחלות של הנפש הן אינן אלא מחלות הגוף, חוסר איזון כימי במוח האדם – העיוותים הקוגניטיביים וההתנהגותיים שאנו עדים להם, מה"קלים" ועד ל"קשים", הם סימפטומים של אבנורמליות פיזיולוגית "ותו לאו" (לצניעות דעתי, תיוג אדם בשם הפרעה/מחלה זו או אחרת אינו קובע את מידת הסבל. סבל הוא משתנה סובייקטיבי – שניי אינדיוידואלים הסובלים מאותה ההפרעה עשויים להגיב לה באופן שונה לחלוטין בכל אשר קשור ל"רמת" הסבל)

במדינת ישראל, כמו גם בכל מדינה מערבית מתועשת ומתורבתת אחרת, רבים הם המאמצים אותם משקיעה מערכת הבריאות בכדי למנוע מקריי התאבדויות. אך "הגיוני" יהיה זה, יאמר אחד, "להושיע" את זה המבקש את נפשו למות. ברצוני להתעכב על שני מושגים רביי חשיבות אלו – "הגיוני", ו – "הושעה".   

הגיוני. כיצד נגדיר את מילת התואר "הגיוני"? – דבר הגיוני הוא, מן הסתם, דבר המתקבל על הדעת, התואם מוסכמויות חברתיות והשקפת עולם מקובלת, הנראה לנו "נכון", "מתבקש מאליו" והנעשה תוך "שיקול דעת פרקטי", אלא שדבר אשר לנו, לדוגמא, אזרחיי מדינת ישראל, יוגדר כ"הגיוני" ע"פ אמות המידה שפירטתי לעיל –  ייחשב לחריג, יוצא מן הכלל ואף מפתיע בעיניי בניי שבט אתיופי קדום המקיימים עצמם לאורך גדות נהר עמוס היפופוטמים, למשל. איפוא, המילה "הגיוני" הינה סובייקטיבית,  תלויית תרבות. ולא בזאת תם: גם במסגרת תרבותית אחידה למראית עין יתכנו חילוקי דעות פנימיים באשר לשאלה נוקבת זו – היכן שוכן לו ההיגיון - בהתנהגות זו, או אחרת. מחד גיסא, יש שיאמרו – הגיוני. מאידך גיסא, יש שיאמרו – לא יעלה על בר דעת שפויה, לא ייתכן. סוריאליסטי.

אדגים בקצרה: בעת שבישראל החילונית יהיה הדבר הגיוני להניח לאינדיבידואל לנהל את חייו כרצונו בהגיעו לגיל מסוים, וכמשתמע מכך לשאת את בן/בת הזוג שבו חשקה נפשו בעת שבו חשקה נפשו -  בישראל החרדית (איני מכירה את התרבות החרדית באופן מדוקדק, ולכן אדבר בכלליות) הגיוני לחלוטין יהיה הדבר ליצור שידוך מתוכנן בקפידה בין זוגות צעירים, רבים מהם אינם מכירים זה את זו וטרם הגיעו לבשלות פיזית ו/או נפשית על מנת לקיים מערכת יחסים זוגית, כשעל מה שבינו ובינה לא ידעו כמעט דבר.

הושעה. וכי הושעה מהי? על כך יסכימו פה אחד, כך סבורתני, כי הושעה משמעה הצלה, כל מעשה אשר ירחיק אדם מלהמיט הרס וחורבן על עצמו. בשעה שיסכימו כולם על כך – יש שיחלקו על דעת האחר בסוגייה הבאה: מהו אותו הרס שעלול האדם להמיט על עצמו? מהו אותו חורבן? כיצד נוכל להכריע ולהחליט מתי ייחשב אקט מסוים כמביא לכליה, אבדון? כיצד נוכל להגדיר את אותו שיממון? שהריי עסקינן בדעה – ועל טעם וריח, יודעים הכול, אין להתווכח.

טרם אתייחס להמתת חסד אשר בה עוסק מאמרי, אבקש להביא דוגמאות פשוטות יותר שימחישו את הפסקה לעיל: מתן תרופות – שניי צדדים למטבע. יש שיטענו כי מתן תרופות לאדם חולה, פיזית ו/או נפשית, היא בגדר הושעה, הצלה. ללא אותן תרופות – יסבול האדם החולה סבל כביר, אולי אף ימות. מצדו השני של המתרס תקים הסיינטולוגיה צעקה – כל תרופה באשר היא פוגעת באדם. נטילת אופטלגין דרך קבע עלולה להביא לאילוח דם, תרופות ממשפחת הבנזודיאזיפינים ממכרות וגורמות לתלות מסוכנת, ולית'יום - סביר שיפגע בכליות ובכבד, כמו כן גם בתפקוד הקוגניטיבי. אלו הן רק דוגמאות. הושעה אמיתית ומציאותית, יאמרו אלו, תתבטא באי-מתן תרופות. בניי כת "עדיי יהוה" מאמינים שדם אדם טמא מרגע שעזב את הגוף. הם מסרבים לקבל עירויי דם – עירוי דם מסכן את סיכוייהם להיגאל. כך שלמעשה, אי-מתן עירוי דם (בעוד האדם נזקק לו) ייחשב בעיניי אלו האחרונים כהושעה. הרופאים, מנגד, יודעים כי ללא עירוי דם, עלול האדם לאבד את חייו. מבחינתם – עירוי הדם הוא-הוא בגדר הושעה.  

המתת החסד ה"טיפוסית" – חולה סופני מתייסר מכאבים, רופא אשר מנתק ממכונת ההחייאה. באשר לסוגייה זו, כבר נאמר, חלוקות הדעות. באשר לסוגייה דומה ועם זאת שונה שנות אור – חלוקות הדעות גם כן, אך בסדר גודל קטן בהרבה. מדובר ברבים מול מעטים. מדובר ב"שפויים" מול נפגעי הנפש. מדובר בהמתת חסד של חולה בעל סימפטומים רגשיים.

בדומה לגילוי עריות, נושא אשר נחשב טאבו חברתי מימים ימימה, כך גם המתת חסד לנפגעי נפש. למעשה – כליי התקשורת בארץ ובעולם נמצאים בתהליך של "הוצאה מהארון" של נושא האינססט. מאמרים וספרים כבר פורסמו, מחקרים חשפו, הסטטיסטיקה נבדקה, נפגעות אינססט השמיעו קולן הסדוק כאשר הופיעו בטלוויזיה, כאשר התראיינו לעיתונים. עמותות הוקמו, וכנסים בנושא בהשתתפות נפגעות ובעלי מקצוע שונים נערכו ועודם נערכים בכל רחביי תבל. לא – עדיין אין זה נושא שיוכל אדם לשוחח אודותיו בפתיחות במהלך אירוע חברתי – גבולות מסוימים, אין להפירם. ועם זאת, כחברה המנסה לשפר עצמה דרך קבע, אנו נחשפים אט-אט לתופעה, למדים עליה בהדרגה, רוכשים מודעות והערכה.

ומה באשר להמתת חסד לנפגעי נפש? נושא אשר אף לא ניתן לומר שנמצא בחיתוליו - ספק אם נולד הילוד. והנה, בדיקת אולטרא-סאונד פרובקטיבית מצידי, יש שיאמרו, חושפת טאבו אפל שאך מעטים ידעו על קיומו. מעטים אלו יהיו וודאי נפגעי נפש המבקשים לשים קץ ליסורייהם, בני משפחותיהם ומטפליהם, רוב רובם דובקים בנאמנות צרת-מוחין בשבועת היפוקרטס הקדושה אשר נכתבה בשנת 400 לפני הספירה. האם באמת לא השתנה דבר במהלך 2405 השנים אשר חלפו מאז? האם באמת הכרחי הדבר לציית לחוק יבש זה בלא כל התחשבות בפן האנושי והמוסרי של סוגייה ספציפית זו?

מהו הדבר ה''נכון'' לעשותו –  לעשות ככל שביכולתנו על מנת להאריך חיי אדם כפועל יוצא של האמונה בקדושת החיים, או - לפעול ע''פ צווי המוסר המכוונים אותנו לגאול אדם מייסוריו גם אם הדבר כרוך בסיום חייו, לפעול ע''פ מידת הרחמים והחסד? הריי לנו מוסר, ומוסר שמנגד. למי זכות ההחלטה?

אדם - אדון הוא לגורלו.

 בין אם נבין או לא, בין אם נסכים או נחלוק על דעת האדם האובדני – הריי שהחליט החלטה. מנגד לזכות לחיות (ואם זכותנו [זכותנו - לא חובתנו] היא לחיות - מדוע אין זו זכותנו למות?) קיים חופש הבחירה. ובהתחשב בכך שצלולה היא דעתו של אדם שהחליט על גורלו - אני מאמינה שיש לכבד זכות זו ולממשה.

בחייו, מהווה האדם האובדני חלק מהחברה האנושית. אבל בל נשכח שעם זאת – אותו אדם הוא אדם בזכות עצמו, אינדיוידואל. אני חושבת שלעיתים אנו שוכחים ש''אנחנו'' מורכב מ''אני'' אחד, ועוד ''אני'' אחד, ועוד ''אני אחד, וכן הלאה - ושמושג ה''אנחנו'' משמעו אינו גוש אחיד, שלם בודד - אלא סך כל החלקים. סך כל האינדיוידואלים. כל ''אני'' הוא ישות נפרדת משל עצמה - בעל תחושות, מחשבות, דעות, ועמדות ייחודיות. כל מקרה לגופו. עצם העובדה שמשתייך אדם לגוש חברתי שעמדתו הרשמית, לפחות, היא להאריך חיי אדם בכל מחיר - אינו מהווה צו כפייה עבור אותו אדם ''לציית'' לחוק בלתי כתוב זה. לדעתי האישית - כן, גם אלו נפגעיי הנפש הצלולים בדעתם - ויש יותר מאלו משחלקנו ירצו להודות - זכותם המלאה ליטול אחראיות על מותם, בדיוק כפי שהתבקשו ליטול אחראיות על חייהם.

לא ברצח עסקינן. מדובר במילוי בקשה לגיטימית, גם אם קשה ביותר לעיכול ולקבלה.

תנו למות.