...שהאבא הגיבור הזה שלי הפך לסמרטוט נוטף רפש וטינופת.
התמונה, למי שלא יודע/מזהה (אני עצמי ערכתי היכרות ראשונית איתה רק ביום העצמאות האחרון, בשעה שצפיתי ב"משחק מכור" בערוץ 2. כשהועלתה התמונה התבקשו המשתתפים להעניק פרשנות, או משהו כזה. ואמא עברה ליד החדר, העיפה מבט לכיוון המסך, ואמרה - אוי, הנה אבא) צולמה ב-76'' - טרם עליית המרצדס למטוס ההרקולס שיביא את אותה מכונית ובה ארבעת הלוחמים, פנייהם צבועות בשחור בעוד הם מתחזים לשומרי ראשו של אידי אמין, שליט אוגנדה דאז - למבצע שחרור החטופים באנטבה.
לפני מספר שבועות ישבתי במספרה בתל-אביב, ממתינה למניקוריסטית שתסיים עם הלקוחה הקודמת. כשהצצתי בעיתון, נתקלתי בכתבה אודות "מסע שורשים" שעורכים בימים אלו כל אותם גדולי המבצע באנטבה, שלושים שנה אחרי. וקצת כמו ילדה קטנה שרוצה שכולם ידעו שלאבא יש סולם שמגיע עד השמיים, וקצת כמו ילדה קטנה שרוצה להגיד לכולם שאבא שלה הוא הכי טוב בעולם, וקצת כמו ילדה עם ניצוץ נאיבי שכזה בעיניים ששב לביקור חטוף ומענג - התרוצצתי לי ברחביי המספרה, מראה לכולם את התמונה ומספרת בגאווה - זה אבא שלי, אתם יודעים?
אבל לא אמרתי שאבא נפל מהסולם. ולא סיפרתי שאבא אנס, ולא סיפרתי שאבא הרביץ, ולא סיפרתי שאבא קילל. ולא גנבתי את שובל פתיתיי הזהב המנצנצים שהותיר אחריו.
ולא סיפרתי שבכלל - אני לא מכירה את אבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Skinless
