אני מבולבלת. כל-כך כל-כך כל-כך מבולבלת, הראש מייצר מחשבות ללא שם, ללא הגדרה, ללא היגיון, ללא סדר. הכול מתרוצץ בפנים, בתוכי, מפר שקט מדומה, צורם לי לתוך האוזן, צורח ולא מסביר עצמו.

מה אני מרגישה? מה לעזאזל אני מרגישה?!

במשך למעלה משנה וחצי ניסיתי למשות אותי אליי, כמו מתוך ביצה ירוקה ועקשנית. את א'. מהסס בדיוק כמוני, מפחד בדיוק כמוני. להתקרב. ליגוע. להיכוות. און-אנד-אוף, און-אנד-אוף - שולחת רמזים קטנים, מקושטים, מתחבאים בין ערימת מילים שמתוכן אני מבקשת שיקטוף, שיברור, שימצא. ובמשך שנה וחצי - הוא מושיט יד, ומתרחק. מושיט שוב - ובורח. ואני, אני על שלי עומדת. אוהבת, כמהה, צריכה. ובאותה מידה - מפחדת גם אני. איזה מחיר עליי לשלם בכדי להתקרב? עד כמה יכולה להרשות לעצמי להסתכן, להיחשף, לעמוד על קו הגבול האדום הדקיק שמפריד בין פנטזיה ובין מציאות? ועד מתי יכולה לשמור הכול בפנים, עד מתי יכולה להתאפק ולא לצרוח שאוהבת, שצריכה - ואפילו לא יודעת מה בדיוק? - אותו, כן. את החיוך, את המבט, את המשחק הפלרטטני, את הקרבה הנפשית, את הידיעה שיש על מי לסמוך, שיש אל מי לפנות, שיש מי שאולי יגן, אולי ידאג, אולי ידבוק בי בטוב וברע?

בנאמנות וחריצות מופלאה גירדתי את הקליפה הקשה שלו, הפגועה, הילדותית במידת מה. לא, תיקון - הילדותית, נטו. אבל הילדותיות הזו, והקסם שבה. מה מצאתי בו, ב-א' - ומה קיוויתי לגלות תוך כדיי חפירה מאומצת? יום אחר יום, מצליחה לחדור דרך שכבה אחת - רק בכדי שאחרת תיסגר שוב בפני. צעד קדימה, שניים אחורה. צעד קדימה, שניים אחורה. דיברתי אליו - דיברתי אליו במילים, במבטים, בציורים, בגרפיקה. דיברתי אליו בכל שפה שרק ידעתי, והוא - החריש. כאילו לא שמע, כאילו לא ידע. ועם זאת - מדי פעם פתח לי צוהר קטן - אפשר, אמר, נסי שוב. אולי אתרצה. אולי אסכים לצעוד לקראתך. אולי אראה לך אותי, אדם קטן וסוער שאני מחביא בתוכי. ואולי אשכפל לך מפתח, ואולי ארשה שתיכנסי.

במשך למעלה משנה וחצי - הוא שולח רמזים קטנים משלו, ואני נפעמת. מנצלת את חלון ההזדמנות - ומתקרבת. ובעוד צלי מאיים ליגוע בשלו הוא נסוג. נסוג, אז מתקרב. מתקרב, אז נסוג. "די עם המשחקים", אמרתי לו יום אחד - "אני לא יכולה יותר". והוא התנצל. אמר שלא יודע, שלא בטוח, שלא מתכוון לפגוע, באמת שלא.

ואז נפרדתי.

ואז שינסתי שוב מותניי, וחזרתי אל המערכה - משלבת אסטרטגיה מחושבת כֵזו של קספרוב, מחשבה ותכנון, תוכניות פעולה, תוכניות ב'-ג'-ד', רגש. וידעתי, בכל פעם - אולי לשווא. אולי סתם. אולי לא כדאי. ואז התקרב. ואז נסוג. ואז התקרב, ונסוג.

מחר אנחנו נפגשים. בערב.

חצי שנה לא ראיתי אותו. האם הקסם עדיין שם? והמשיכה? האם הוא אותו א' שהכרתי ואהבתי עד לכדי שיגעון? ואני? האם הוא זוכר? האם יאכזב, האם יפגע? מה אני מרגישה? למה מצפה? מה זה, מה זה לו אני מקווה?

עד כמה מסוגלת להתקרב, במידה ויניח, במידה ויתיר? עד כמה אצליח לגעת? פיזית? להתקרב? עד כמה ארצה? עכשיו - עכשיו אני נסוגה. אני לא בטוחה שמסוגלת. אולי לא טובה מספיק. אולי הוא לא. ולמה שירצה להתקרב אל מגעילולה קטנה שכמותי? ולמה שארצה להתקרב אליו?

אני רוצה לברוח. לא יכולה שיקרה, לא רוצה שיקרה. לא יודעת איך להתמודד, איך לאהוב, איך לבטא, איך להניח לעצמי להיפתח. גם לי חומה - גבוהה כחומת ברלין, לפחות. ואני מפחדת. אני מפחדת כל כך. אני מפחדת לאהוב, אני מפחדת להרפות. אני מפחדת להיפגע, אני מפחדת להחשף. מבולבלת. לקראת מה צועדת?

רועש לי מדי. אני רוצה שקט.