בשעה שעסוקים עמיתיי הבלוגרים, אני מנחשת, בניסוח מגוון קללות בשפות שונות והצהרות נזעמות בנושא בטחון המדינה (ביטוי שנשמע, כשלעצמו, הזוי למדי כרגע), רציתי לספר אני על פנטזיה מטופשת של ילדה בת 10.

אני זוכרת, כשהייתי קטנה. כבר הייתי מודעת לקיום הסכסוך הישראלי-פלסטינאי ולהשלכותיו הכואבות: אוטובוסים מתפוצצים, חלקי גופות, משפחות מתאבלות, שירים עצובים ברדיו ולוח שידורים משתנה בערוץ 2. אותה נעימה שהתנגנה לה שוב ושוב כממאנת לפנות את מקומה ל-tune חדש. הייתי בטוחה, אז, שלנעימה הזו (ושוב, אני משתמשת במילה שמקבלת ביטוי כל כך אירוני לנוכח האירועים כאן, במדינה, ובעולם כולו) סוף, ושאותו הסוף מסתתר ממש, אבל ממש מתחת לאף.

אני, עם קווי האישיות הנרקיסיסטיים הבולטים שלי, הייתי מדמיינת את עצמי עומדת מאחורי פדיום גדול לפני עדר של אנשים - יהודים וערבים, עומדים בערבובייה, מקשיבים בדריכות לדברי. ואני עומדת שם, ילדה קטנה מאחורי פדיום, ומספרת לכולם שגיליתי את הנוסחה, שיש בידי את הפורמולה ה-ב-טו-חה! הכול כל כך פשוט, אמרתי להם: הרפו. הרפו מהכעס, מהשנאה, מהאיבה, מהתחרות. תנו ידיים, כולכם, ותראו - כל כך יותר פשוט! כל כך יותר שקט. כל כך יותר טוב, ורגוע, וקסום: כולנו, ביחד, כמקשה אחת. אוהבים ריענו כמונו, חיים בדו קיום, שלווה ואחווה. הרי מי מאיתנו רוצה להעביר את חייו בפחד, מבזבז אנרגיות מיותרות על שנאה, על מחשבות ומעשי-נקם, על פיתוח אמצעי לחימה? ואיך אפשר שמישהו ירצה, שמישהו יבחר לחיות כך?

ואז גדלתי קצת, ולמדתי שגם ג'ון לנון אמר - ואמרו הרבה לפניו, ואמרו הרבה אחריו. ועוד יאמרו. וחלמו, ויחלמו. ודבר לא ישתנה.

ולמרות שמתביישת לומר, ולמרות הכאב האותנטי שחשה, ולמרות הפחד העצום שמקונן בי, אני מודה - בסופות הטורנדו האלה אני מוצאת מפלט. מפלט מעצמי, מעיסוק אובססיבי בעצמי. כשהסופות האלו מכות, אני נזכרת שהעולם הוא מקום גדול קצת יותר מזה שמכירה - ויש בו כמות אדירה של כאב שלא מתקרבת לזו שלי. ואני בוחרת לכאוב אותו - את הכאב הזה של העולם - ולהניח קצת לכאב הפרטי שלי.

אתמול בבוקר התראיינתי לכתבה במגזין "נענע" העוסקת בהפרעת אישיות גבולית, ושתפורסם, ככל הנראה, בתחילת השבוע הבא. זו הפעם הראשונה שאני מתראיינת לעיתונות הכתובה - ואני חייבת להודות שאני די מתרגשת...  

הימים האחרונים מלאי פעילות - כזו שלא רגילה לה. דברים קטנים, פעוטים - שאצלי מקבלים מימד גרנדיוזי - הרי הקימה בבוקר (או בצהריים) דורשת ממני כוחות שלא יאמנו - כל שכן כל דבר אחר. וכרגיל - אני מבולבלת, מתוחה, לא שקטה. רוצה לכתוב - ולא יכולה. מציצה קצת אצל אחרים, כותבת כמה שורות, מנסה לנפנף, להותיר אחרי שובל סימני חיים - אפילו אם קטנים.

אני עייפה. Nothing new under the sun.

חותמת בהמלצה: החל מהערב - "בטיפול" בערוץ 2 - ימים רביעי-שבת. אמנם יצא לי לצפות בפרקים הראשונים בלבד תודות לחברה שהשיגה הקלטה (מנויית יס. Can't have it all!) - אבל אני מהמרת, בהכירי את עצמי - שהפוטנציאל להתמכרות גבוה במיוחד.