שינה של חמש עשרה שעות לא הצליחה להרדים את הטורנדו שבפנים. הוא רוקד ריקודו השטני והרוח הזועפת מעיפה חפצים ואנשים הרחק, הרחק ממני. וזו רק אני במחול הכאוטי הזה, רק אני שלא יודעת לעצור, שלא יודעת מוצא. וזו אני שמסתחררת, אני שאיבדה מזמן את יכולת האחיזה ואת שיווי המשקל. ותוך כדי אני צועקת אל כוח עליון בלתי מוכר ממנו יראה - לא-לא, אל תפסיק, אני לא באמת רוצה לנוח. אני לא באמת מחכה לשקט שאחרי, כי שקט הוא מוות, ואני לא רוצה למות. אני רוצה להמשיך ולפצוע בתוך מעגל האימה הזה, להרגיש, לשרוף, לבעור. רק אל תפסיקי לבעור, סקינלס. אם לא תבערי, לא תהיי. הרגישי את הטלטלה, את סחרור החושים שבמחשבות הדוהרות, להן אין שם ואין הגדרה. היצמדי אל בליל הרגשות הבלתי ניתנים לזיהוי. אסור לנוס מתוך החור השחור הגדול שקורא לך ומהווה את עצם קיומך, אסור שום שקט ואסורה שום נחמה. אסורה שום שמש ואור יום, אסורה השאיפה את האוויר אל הריאות המשחירות. אסורה כל הושטת יד ואסור המגע, אסור בתכלית האיסור. המגע צורב, המגע חונק, המגע הורג. ואת חיה, את חיה כל רגע של ריקנות קיומית בתוך כלי ואקום שקוף דרכו לא תצליח זרועך המותשת והמתמתחת לקיים תקשורת עם העולם המוזר שנמצא מחוץ ומעבר לכל שביב תובנה. את חיה כל רגע מרוסק של שאול ואבדון. צעקה ללא קול, בכי ללא דמעות. רועדת קדימה-אחורה בתנועת תפילה, ואין עונה ואין קול, ואין משיב ואין בא. והסרטן, כמו צבע דיו כהה הנוטש מכחולו הטובל במים צלולים מתפשט אנה ואנה, תופס פיקוד וכובש כל טריטוריה שובקת חיים זה מכבר. ואין דבר מלבד צל שדוף בודד של מתה-חיה, מוזלמנית משרכת רגליים בכבדות לצד משרפה ומבקשת לה עור, ובשר, ושמיכה דקה לעטוף בה את השיירים המכורסמים המתנדנדים לעת תלישה. שמיים כחולים גדולים פרושים מעליי - לא גדולים יותר מהכור חסר הצבע שבתוכי, אותו ממלאת בעשן האבודים והמתים.
זו הפעם הראשונה שאני מתחננת לתגובות. זו הפעם הראשונה שאני מבקשת חיבוק.
כי אני צריכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Skinless
