צפיתי היום ב - "בטיפול", בה הוזכרה תאונת הדרכים בה הייתה מעורבת המטופלת היומית. ואני, אני נזכרת שוב - ובעצם, לא שוכחת לדקה - את תאונת הדרכים שבה הייתי אני מעורבת עם אמי ואחותי לפני שנתיים. אני זוכרת את התאריך, תאריך שכבר פעמיים ציינתיו ולא שכחתיו. מנקודת המבט שלי - התאונה שעברתי הייתה לי לטראומה הקשה ביותר שחוויתי - לאוו דווקא בגין הפחד שעוררה בי, לאו דווקא בגלל הפציעה - אלא בשל העובדה שנחשפתי ביתר-שאת לשבריריות עוכרת השלווה של החיים, של עצם קיומנו. של עצם קיומה של אמי, של אחותי.

זה היה בשלישי ליוני, 2004. אחותי, בערך בפעם ה-15 במהלך חמשת השנים האחרונות, פלוס מינוס, החליטה שחדרה לא יאה ולא נאה לה, והיא מעוניינת במייקאובר כללי - שוב. שמישהו יגיד לה "לא"? איזה. איפה. וכך, הקצנו לנו השכם בבוקר בדרכנו לאיקאה שבנתניה השכם בבוקר.

אני זוכרת במדויק את הנסיעה עצמה, ובמיוחד את ההערות העוקצניות שצימקו את הביטחון העצמי שלי לגודל מיקרוב. אחותי, שישבה מאחור, העבירה ביקורת על צורת הנהיגה שלי כאילו הייתה פקחית מטעם משרד התחבורה, לא פחות. אני זוכרת שנלחצתי. באותה העת רק התחלנו את מלאכת שיקום הקשר בינינו, ואני ניסיתי לשאת חן, לרצות, להשביע רצונה. מה גדול היה זעמה כשפיספסתי פנייה שבעקבותיה נאלצנו לבלות זמן נוסף בנהיגה תוך חיפוש אחר אפשרות לפניית פרסה, וגם אמא לא חסכה בקיטורים. "למה לא פנית שמאלה, למה?!", היא שאלה בחוסר סבלנות כשבניין איקאה ניצב, סוף כל סוף, מספר מטרים לשמאלנו. כי, אמא יקרה ונטולת רישיון נהיגה וכל ידע בסיסי בחוקי תעבורה, כך רציתי לומר לה - הגעתי מן הנתיב הימני הקיצוני מבין שלושה, כאשר אין לי הזדמנות להשתלב אל אחד משני הנתיבים השמאליים שמאפשרים פנייה אל תוך החניון. מה ציפתה שאעשה? ארמוס מכוניות שעמדו לשמאלי והמתינו בסבלנות לחילוף האור ברמזור בניסיון נואש להשתחל פנימה?

ובלית ברירה, המשכתי ליסוע ישר. הדציבלים במכונית הרקיעו שחקים - בליל של צעקות וסינוני קללות השתלבו יחדיו עם רגעי שתיקה מאופקת ומתקתקת כמו הייתה פצצת זמן. אף אחת מאיתנו, באותו שלב, לא רצתה להיות שם, באותה המכונית. למרבה הצער נאלצנו לסבול, כל אחת מאיתנו, את חברתן של השתיים האחרות בעוד ששותפות היינו לתסכול שבנה עצמו כמגדל קלפים העתיד להתמוטט עם כל משב רוח קליל, ולתקווה שאותו כביש צר ומחוספס יואיל בטובו להוביל למיקום קונסטרוקטיבי מעט יותר, כזה שיאפשר לנו להגיע אל מחוז חפצנו.  

האינטראקציה הקלוקלת שבין שלושתנו לא השתפרה כשנכנסנו למקום. אני העדפתי להתרחק מהשתיים בעוד הן מחפשות אחר ארון הבגדים המושלם לחדרה של אחותי, להתבודד לי ולהסתובב בין מערכות הסלונים היוקרתיות, כורסאות העור המפנקות ושאר השלל הנוצץ שהציעה רשת הריהוט הפופולרית. גם מצידו השני של האולם שבקומה השנייה הצלחתי לשמוע את הוויכוחים הקולניים שהתנהלו להם בין שתי חברותיי למסע ההרפתקני-משהו אליו יצאנו. הצצות חטופות לעברן שנועדו לאשר ולהרגיע שטרם הוקז דם לעבר זגוגיות הארונות ומצעי המיטות הרכים והמלטפים חשפו רגעי ברוגז-ברוגז-לעולם שכאלה, וניסיונות מעוררי רחמים לנסות ולנהל משא ומתן תרבותי - כאלו ש, מיותר לציין, נחלו כישלון מוחלט.

שיהיה, חשבתי.

בעוד אנחנו מפלסות את דרכנו במורד המדרגות הנעות אל עבר היציאה מאותו מקום מקולל - באותו שלב שומרות שלושתינו על ריסון שמא נשַלח טפרים זו בזו, התפזרנו. אחותי נעה אל עבר החניון, אמא שלי החליטה להתפנות טרם הנסיעה חזרה, ואילו אני עמדתי לי באולם הכניסה, מנסה להדוף מעליי בעדינות המקסימלית עובדת שגמרה אומר לרתק אותי במגוון המבצעים המדהימים המוצעים לציבור המרייר. לא תודה, אמרתי כשהבחנתי באמא שלי יוצאת מהשירותים. החלפנו כמה מילים בדרך לאוטו, אני והיא, בעיקר תואנות כלפי האחות הסוררת שדבקה בעיקשות בגישתה האנטיפתית להחריד.

היינו שלושתנו ישובות באוטו. אמא שלי לידי, אחותי משתרעת לה מאחור בנוחיות ומתעלמת מקיומה של חגורת הבטיחות שיכלה, אולי, לחסוך ממנה את ההמטומה המתקרבת ואת פריצת הדיסק. מכיוון שהנסיכה לא מצאה ארון לטעמה הבררני-משהו, שמנו פעמינו בחזרה אל המרכז, בתקווה למצוא משהו בתל-אביב.

אני זוכרת, התחלתי ליסוע ברחבי החנייה שהתגלתה במהרה כמבוך. הגעתי אל צומת קטן, הבטתי לשמאלי ולימיני, לשמאלי ולימיני, ושוב. ושוב. נתתי גז.

ואז הרגשתי את ה"בום".

וואן שנסע לעבר אותו הצומת מימין התנגש בנו בעוצמה. המכה חקוקה בי. אני רואה שוב ושוב את מכסה המנוע מתקפל כנייר בשיעור אוריגמי ומנפץ את השמשה הקדמית. אני מרגישה את עצמי נחבטת בהגה - כרית האוויר איכזבה. אני זוכרת את הקריאות המבועתות של אחותי הבוכה - אמא, אמא. ואני זוכרת את אמא, מפרכסת לידי. דם. יותר מדי דם. עיניים מתגלגלות. דם. ועוד דם. והיא מפרכסת לידי, ממשיכה. ואחותי מאחור, מנסה להעיר את אמא.

אני לא זוכרת מה קרה מאותו הרגע ועד שהגיעו לחלץ אותי ממושב הנהג. בהיתי בהגה, אני זוכרת. רק אותו ראיתי. ולא היה מסביב - רק ההגה, ההגה בלבד. וכמו מתוך חלום - אין קול, והמראות מטושטשים, בלתי-קיימים כמעט, ערטילאים. הרגע הבא שזכור לי הוא הרגע בו פתח הפרמדיק את דלת הנהג שלידי, ושאל אם אני בסדר. נראה היה כאילו קרה הכול תוך שניות. בום. ואז דם. ואז פרמדיק שמנסה לתקשר איתי - לשווא. היום אני מבינה - לא ייתכן שעברו שניות מהרגע בו ארעה ההתנגשות לבין הרגע בו הוציאו אותי מהמכונית. אני מתארת לעצמי שעוברי אורח הזמינו משטרה ואמבולנסים, ומניחה שעברו מספר דקות עד שהגיעו. אני לא זוכרת דבר מאותן דקות. הן נמחקו לי. עד היום אני לא בטוחה אם איבדתי את ההכרה, או שפשוט נכנסתי למצב דיסוציאטיבי עמוק. אני מהמרת על האפשרות השנייה.

כשהבטתי הצידה, יכולתי להבחין באמא שלי, דם נוזל מראשה, עומדת וממררת בבכי ליד המכונית. אחותי, כך מסתבר, חילצה עצמה דרך החלון האחורי הפתוח-למחצה, וכך גם נשרטה משברי הזגוגית המנופצת. החזרתי את המבט אל ההגה - הכול היה מטושטש, ערפילי. הפרמדיק שעמד לידי הצליח לבסוף ללכוד את תשומת ליבי (שהייתה, באותה העת, מצומצמת ביותר). הוא שאל אותי אם אני בסדר, ועוד כמה שאלות שלא זוכרת - אני מניחה שבמטרה לבדוק את רמת ההכרה שלי. הוא שאל אם אני מסוגלת לזוז, ואם אני צריכה תמיכה בכדי לצאת. מילמלתי שלא, אני חושבת, ויצאתי מהרכב רועדת כולי. אל הפרמדיק שלידי הצטרפו עוד כמה חובשים שהושיבו אותי לצד הדרך והשקו אותי במים. עוד מים, ועוד מים, ועוד מים. אחר כך גם מיץ. תפוזים, נדמה לי. וכל אותה העת נותרתי עמומה, בלתי מגיבה, מרוחקת מרחק אלפי מילין, ועם זאת - קרובה כל כך. שאלתי את עצמי - מה קרה? מה לעזאזל קרה? מה אני עושה פה, על המדרכה, ומה עושים כאן הסרטים הצהובים שמקיפים את האיזור? לשמאלי ניצבו שתי הגרוטאות, דבוקות יחדיו. מיקדתי את המבט בהן, ובכתם השמן שהרחיב גבולותיו אט-אט. אז הרחיקו אותי שוב, חששו שהאוטו יתלקח. מימיני ישבה אמא שלי, בוכה. לא הייתי מסוגלת להביט בה. לא רוצה אמא חלשה, לא רוצה אמא פגועה, לא רוצה אמא פצועה. אמא צריכה להיות חזקה, אמא צריכה לשמור עליי, לגונן עליי מכל רע ופגע. אבל אמא לא הייתה שם. היא רצתה, ולא נתתי. שמעתי אותה צועקת - "את בסדר? את בסדר?" - ולא עניתי. היא פנתה, ביאושה, לסובבים אותה - "היא בסדר? היא בסדר?". בינתיים ניגשו אלי כמה שוטרים, רצו לשאול ולחקור. החובשים שישבו סביבי הרחיקו אותם, אני זוכרת - אמרו להם שלא עכשיו, שלא מתאים. עוד לא.

בעוד אמא שלי ממררת בבכי, בעוד אני שקועה במצב טרנס-זומבי ובעוד נהג הוואן צועק ומקלל הייתה זו אחותי שהתרוצצה אנה ואנה ודאגה להוציא את החפצים האישיים מהמכונית שנפחה את נשמתה, את הרשיונות, ענתה לכל שאלה שנשאלה. בעוד אני ואמא שלי עסוקות בלהיות היסטריות - כל אחת בדרכה שלה - אחותי הייתה זו שדאגה לסדר, להסביר, לטפל בכל פרטי הטכניקה הקטנים והגדולים יותר. כהרגלה - לא איכזבה, שמרה על קור רוח ופילסה דרכה אל תוך המשבר כאשר היא מפקחת ושולטת על המצב. לאמבולנס אחד הוכנסו אמא שלי והנהג הפוגע, ולשני - אני ואחותי. אותי השכיבו על אלונקה - ואני זוכרת, אני זוכרת כמה טוב זה הרגיש. מוזר, אני יודעת. חוסר האונים, איבוד השליטה, הנזקקות. הנזקקות שמעולם לא קיבלה מענה בעבר זכתה להתייחסות אינטנסיבית, דואגת, מטפלת. שכבתי שם שקטה-שקטה, ולא הוצאתי מילה. צפיתי, תוך כדי הנסיעה ללניאדו, במגישי העזרה הראשונה שבדקו דופק (וכמעט שלא מצאו, אגב), לחץ דם ושאר ירקות. עצמתי עיניים. הרגשתי בטוחה.

מי מרגיש בטוח בתוך אמבולנס?

מגן הפלדה של אחותי, שישבה מקדימה, החל להיסדק, והיא החלה לבכות. "למה את בוכה?" - שאל אותה באטימות וחוסר רגישות מוחלט נהג האמבולנס.

למה? אולי, רק אולי, סתם - ניחוש פרוע שלי - אולי כי כרגע הייתה מעורבת בתאונת דרכים? אולי כי היא ראתה את אמא שלה מפרכסת ללא שליטה, ואת אחותה שקועה במצב הכרתי שצונח בהדרגה ממדד גלזגו 15 ומטה? אולי כי היא מרגישה אבודה, מפוחדת, לבדה בסיטואציה חסרת תקדים, חסר התראה, הלוחמת היחידה במערכה שצריכה לכסות על כולם כשהבטון מתמוטט מעל?

מטומטם.

כשהגענו ללניאדו, העבירו אותנו לחדר מיוחד לנפגעי תאונות דרכים, או משהו כזה. אמא שלי ואני שכבנו שם, ואני, אני דאגתי להסיט את הוילון הכחול שלידי כדי לא לראות, כדי לא לדעת. פחדתי. הרופא שבדק את שתינו החזיק אותנו למשך שעה-שעתיים, אז שיחרר.

ניתקתי עצמי לחלוטין מאמא ואחותי. אחותי דאגה לאמא. ליוותה את אמא. החזיקה את אמא. שאלה את אמא אם הכול בסדר, אם היא מרגישה טוב, או רע, או מוזר. אותי לא שאלה. תהיתי אם היה אכפת לה בכלל, אם זכרה אותי. תהיתי אם היא דואגת גם לי. אם אולי רצתה לדעת גם מה שלומי. אבל היא לא שאלה.

ישבנו בחוץ ועישנו בשרשראות אינסופיות שיכלו, קרוב לוודאי, להקיף את כדור הארץ פעם או פעמיים, לפחות. הפלאפון שלי צלצל פתאום. הבטתי על הצג - הפסיכולוגית שלי דאז, אריאלה, התקשרה. לא יאמן, חשבתי לרגע, מלאת פליאה ונפעמת. היא הרגישה! היא הרגישה!

"סקינלס, מה קורה? אני מחכה לך!".

מה? מי? מו?

באותה השעה היינו אמורות להיפגש. ואני שכחתי.

ועד היום אני חושבת - אלמלא שכחתי - אולי הייתי מונעת. אולי לא היה קורה.

התיק במשטרה נסגר, והגשנו תביעה אזרחית כנגד הנהג הפוגע. ההופעות בבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה גבו מכולנו - ממני, מאמא שלי ומאחותי, מחיר. הן טמעו בנו פחד, חשש, והרבה כאב שכרוך היה בהיזכרות חוזרת ונשנית של השתלשלות האירועים - אירועים שביקשנו להדחיק, להניח מאחור. בעת שהעידה, פרצה אחותי בבכי. אותו בכי שמילא אותי חמלה ורגשות אשם נדמה שלא נגע בשופטת יתר על המידה, והיא פסקה לטובת הנהג הפוגע.  

אמא שלי איבדה חלק נכבד מיכולת השמיעה. יומיים לאחר התאונה, כך נראתה:

אחותי נותרה עם פריצת דיסק, וכאבי גב ואגן כרוניים.

ואני? אני, רק עם הטראומה. מאז לא חזרתי לנהוג - מפחדת מדי. אני נוסעת רק במוניות - לאוטובוסים לא מסוגלת לעלות. יושבת במושב האחורי מכווצת כולי, לפעמים אפילו רועדת. כל סטייה קטנה ופתאומית של הרכב מבהילה אותי ומכניסה אותי לכוננות על. למדתי שלא להביט על הרכבים מסביב - אני מחשבת מרחק, מהירות, וצופה פגיעה - אחת אחרי השנייה. אני יושבת לי בשקט-בשקט במושב האחורי, ולא מעיזה לפצות פה - שמא, חס ושלום, אסיח את דעתו של הנהג. אני משתדלת שלא להשתעל, שלא להתעטש. שום דבר פתאומי, שום דבר שעלול להבהיל.

ומדי פעם, בטעות, בוקעת צרחה קטנה כשנבהלת יותר מדי. ואז, אז צריכה לחזור ולהסביר - סליחה, עברתי תאונה, אתה מבין. לא התכוונתי.

נדמה לי שכשאשוב לנהוג (ואני נחושה בדעתי לעשות כן באחד הימים), אצטרך לתלות שלט קטן מאחור: "אחרי תאונה - נא להתחשב!".

 סנוקי האהוב וההרוג שלי, כמה שעות לאחר התאונה

אז, היי...תנהגו בזהירות, טוב?

מתנצלת על שעוד לא עניתי לתגובות (תודה! תודה!) - אכתוב! בינתיים, אני עדיין מסוחררת מהביצוע המרטיט של ג'קו אייזנברג (איזה יופי! כרגע סידרתי לעצמי עוד 12,000 כניסות מגוגל) ל - "אילו יכולתי". אוי, אוי, ההורמונים

ולבקשת קוראי הנאמן אודיסאוס...

"סנוקי"