אני מצטערת שעוד לא הגבתי, שעוד לא כתבתי - פה, או באי-מייל. הכוחות שלי מוגבלים, ומוקדשים עתה למשבר שלא יודעת מתי יסתיים, אם בכלל. אני רוצה לכתוב, לספר - ולא יכולה. 

אז חשבתי להראות אותו. את המשבר. את הכאב הזה שלא נעלם. את הכעס. את חוסר הוודאות שמלווה, את התסכול. אתמול שכבתי לי על הדשא שמאחורי הבית במשך שעתיים, ובתנוחת שכיבה, מרשה לשמש ללטף אותי קצת, לחמם ולהרגיע (בשיתוף פעולה מרשים בינה ובין ה"קלמנרבין" שלקחתי), צילמתי מסביב-מסביב.

התמונות לא עוּבדו - הן הפוכות במקור. או שאולי אני? העצים במקומם שתולים, צמרותייהם זקופות גאות אל על. ואני, שתי עייני קולטות ענפים נפולים, מחפשים לשוב למולדת. מעפר באת ולעפר תשוב. הבניין מתנשא גבוה מעליי, מאיים למוטט אבניו עליי. גדול כל כך, ואני קטנה שכזו. 

פיצפונת.