אני לא יודעת לספר את הכאב הזה. אני לא יודעת לגעת בו. כשאני מעיזה לגשת, הוא סומר עליי כמו חתול מתגונן - שלוותו בל תופר נא. הלוואי שיכולתי להסביר שאני לא רוצה לפגוע, שאני לא רוצה להרע - רק להזיז, רק להזיז אותו קצת. בלי מילים. הלוואי ויכולתי לומר לו שהוא מעיק, שהוא מציק. הלוואי ויכולתי לשכנע אותו שילך לישון קצת, שיפסיק לשמור. ולשמור. ולשמור. כמו חתול על צלוחית שמנת מתוקה. אף אחד לא לוקח, יש מקום. יש כל כך הרבה מקום. אז איך אתה, חתול קטן, לבן וצמרירי - איך אתה מתכרבל לך על ציר גבולותיו העגול והדוהה של חלל אינסופי ונדמה שלא נותר אוויר? לי? לך? אתה שורט אותי עם הטפרים העמוקים שלך, עם הציפורניים החדות, והניבים. ושוב אתה סומר. אמרתי, אני מנסה להגיד - בוא, אני ואתה. ביחד. נתלטף לנו בחושך. שנינו. לא תראה אותי, ואני, אני לא אראה אותך. ונתחכך זה בזו, ונדע ששם, שבטוח, שאפשר גם יחד. שלא מפחיד יותר. אתה ואני - מארחים חברה זה לזו. אל תלך - לא עכשיו. אני לא יכולה לבד.
אני יוצאת מתוך עצמי וקוראת. ואני חושבת - לא טוב. לא טוב בכלל. עכשיו יראו, יראו עד כמה את לא טובה.
אז תראו. אני לא טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Skinless
