אני לא יודעת מתי זה התחיל - אני מנסה למצוא נקודת זמן שבה הכול השתבש. ואני יודעת, בעצם, ששום דבר לא "השתבש" - זו אני שמשובשת, ולא יכולה להפסיק להיות כזו. אני מנסה לכתוב ברצף, בשטף - אבל הרעש של כפתורי המקלדת מפחיד אותי. אני מפחדת שאמא שלי תשמע את התקתוק, תבין שאני ערה, ותיכנס אליי. אני לא יכולה להתמודד איתה עכשיו. לא עכשיו, לא אף פעם. אני לא יכולה להתמודד עם עצמי, עם עצם הקיום המחורבן שלי. אני לא יכולה להתמודד עם הזמן - עם הימים, השעות, הדקות, השניות. אני לא מרגישה את עצמי, ומרגישה יותר מדי. הכול ביחד. אני מתה. אין בי חיים. אין בי שום דבר חי, או חיוני, אין בי שום דבר, שום מחשבה או רגש שמניעים אותי הלאה. אני כמו מנוע שאזל לו הדלק, ואין לי כוחות להמשיך. כבר שבועות, חודשים אולי - שאני לא מצליחה לתפקד. אני לא יכולה לעשות שום דבר, אני לא יכולה להיות שום דבר. אני לא מצליחה להבין מה קורה לי, מה קורה בי. אני לא יודעת איך להסביר, איך להראות. אני לא יודעת איך לצרוח שקשה לי, שאני לא מצליחה להחזיק, שאני צריכה שמישהו יתמוך, כי אני נופלת. אני לא יודעת איך לתאר את החושך שאני נמצאת בו. אני לא יודעת איך להחזיק מעמד. אני לא מסוגלת לאכול. לא אוכלת - שני המבורגרים אומללים שאני מזמינה ממקדונלד'ס בשבוע, אולי, שעבורם אני נותנת לאמא שלי צ'ק, כי אין לה איך לממן. בפעם האחרונה שעשיתי בדיקות דם, הכולסטרול היה גבוה מדי. יותר ויותר אני לא מרגישה את יד שמאל. אתמול בערב פתחתי קופסת סיגריה, והבוקר היא כבר ריקה. אני אפילו לא זוכרת שעישנתי. אני רק יודעת שאני לוקחת אחת-אחרי-אחת-אחרי-אחת, ורק מחכה לשמוע את הרופא מבשר לי בעצב שיש לי סרטן. לא מרגישה את היד. זרימת הדם כאילו נפסקת, או מאטה. התחושה היא כמו כשנותנים דם, והאחות קושרת סרט מסביב למעלה הזרוע. היא רדומה, הזרוע, ולוחצת, וכואבת. לפעמים גם הרגל. אבל בעיקר היד. כבר חודש שלא הלכתי ללימודים. אני לא מסוגלת לקום מהמיטה, לא באמת. אין לי כוחות. י' מהכיתה התקשרה לפני כמה דקות, אמרה שדואגים לי, שלא יודעים מה איתי. רציתי להגיד לה - גם אני לא יודעת מה איתי. את החומר לא בטוחה שאוכל להשלים, אמרתי לה. היא הבטיחה לשבת איתי וללמד. מתוקה שכמותה. היא לא יודעת, אין לה מושג שהישיבה עצמה קשה לי. ואני תוהה אם דואגים באמת, או שפשוט מחכים למאה השקלים שאני חייבת על ספר שהזמינו קולקטיבית, ושבכלל לא רציתי.

אין לי כוחות לתאר במילים ציוריות יפות פואטיות את הגיהנום שאני נמצאת בו. אין לי כוחות. הכול שחור, סופי, ריק, נטוש. אני מרגישה לבד, בודדה מתמיד. ואני יודעת שנאהבת. יודעת שיש לי את ח' שלי, ואת דובדבניל הנהדרת, ואת טלי. ויש לי את החתולה הקטנה והמתוקה שלי, ואת הכלבה המקסימה שאוהבת כל כך. ועדיין - לבד לי. אני צמאה למגע, ואין. אני לא מרגישה. לא מגע, לא קול, לא ריח, לא חומר. כלום.

אני על אי-בודד. ואני רוצה לקפוץ, ולטבוע. להיעלם.

אין לי כוח. פשוט אין לי כוח יותר.

אני רוצה לישון, ולא לקום.