"ארים ראשי, אשא עיני אל ההרים במרחקים וקולי ישמע כזעקה, כתפילת האדם וליבי יקרא מאין יבוא עזרי..."

מגע טוב

יש לפעמים ששואלים אותך - מהו הרגע המאושר בחייך? על אף שיודעת שרגעים רבים נוצרת בתוכי ככאלה שהציתו ועודם מציתים אש חמימה ומלטפת, כאלה שחרוטים בי בדיו בלתי נמחקת כמו היו קעקוע - ישנו רגע אחד אליו חוזרת, אחד קטן, פצפון שחושבת עליו מיד. רגע אחד שמאיר כהילה זוהרת את העלטה שסביבי.

היינו, אני והמשפחה-לשעבר, בעוד אחד מהטיולים הקיציים המאורגנים שלנו לאירופה. כבר לא זוכרת - צרפת, אולי איטליה, אולי שתיהן גם יחד. היינו מספר בנות בקבוצה של 20, 30 איש. גיבשנו לעצמנו קבוצה קטנה משלנו - למרות שבתחילה התקשיתי להסתגל, להתרגל למחשבה המבעיתה שעימן אצטרך להעביר את שלושת השבועות הבאים - שאצטרך לעטות שוב את הפאסון שהאמנתי, עד אותם רגעים ראשוניים בהם התוודעתי לחברי הקבוצה שהותרתי בארץ, מאחורי - זוכה לתנומה הראויה לו.

והיה את אורי, אורי שהגיע בלווית אשתו - שניהם הורים לילדים. אורי אימץ אותנו, את קבוצת הבנות הקטנה שהקמנו לעצמנו. הוא היה משחק איתנו, מצחיק ומדגדג, מספר בדיחות. מינה עצמו לאב התורן - ונדמה היה שנהנה מחברתנו כפי שנהננו אנו, הבנות, מחברתו.

בניגוד מוחלט לתפיסה החברתית אשר לה הייתי מורגלת עוד מטיולי בית הספר היסודי - החבר'ה ה"מא-גניבים" יושבים מאחור, מריצים דאחקות ומשחילים פה ושם הערה קנטרנית ומשפילה אל עבר הילדים שישבו בקדמת האוטובוס, כולם מוחרמים, כמובן - נחשפתי במהלך כל אותם טיולים להעדפה העיקשת המשונה של הבוגרים מאיתנו כרונולוגית (שכן בעודם מתווכחים על מי-ישב-היכן הזכירו לי מעט את תקופת הגנון) לשבת דווקא בקדמת האוטובוס. אורי המא-גניב (אבל מא-גניב טוב, לא מא-גניב רע) ואשתו האנטיפטית, מגי, התבייתו להם על חמשת המושבים האחוריים, עליהם "פרקו" את מטלטליהם - המימיות והחטיפים, הביגוד החם, המצלמות - והתרווחו להם בנונשלאנטיות גמורה, סמוכים ובטוחים שאף לא אחד מחברי הקבוצה יבקש לתפוס את מקומם.

את ארבעת המושבים שלפניהם איכלסנו אני ובחורה מתוקה בשם סיוון מצדו הימני של האוטובוס - ולשמאלנו ישבו הוריה המתוקים-מעט-פחות של סיוון (בורגנים אליטיסטים ויפי נפש שכאלה טרם היה לי העונג המפוקפק לפגוש, למען האמת), שומרים לרוב על שקט ומימיקה מתנשאת להחריד. 

זו הייתה אחת הנסיעות הממושכות והארוכות יותר, נסיעה של כמה שעות, לפחות. מרבית הנוסעים, אם לא כולם, שקעו להם בתרדמת עמוקה. אני זוכרת - טיפות גשם נקשו על החלון הקר שעם כל נשימה התמלא אדים. הייתי לבושה אז בגופיה קצרה, ופתחי המזגן שמעלי הקפיאו את עצמותיי. השענתי גם אני את המושב לאחור - כפי שעשו כולם. ואף על פי שרציתי, ואף על פי שניסיתי - לא הצלחתי לעצום את העיניים. הן נותרו פקוחות קמעה, עומדות על המשמר, דרוכות לעת צרה, משגיחות שלא ארדם. שלא אאבד שליטה מוטורית רצונית על אברי גופי. עצם המחשבה על כניסה אל תוך עולם רגיעה, שחרור והרפייה הביכה אותי. שרק לא יביטו בי במערומיי, בפיסת בשר שאינה מודעת לתנועותיה, שאינה משגיחה בקפידה על מראַה, על תנוחתה, על הבעת פניה. שרק לא יבחינו בסמרטוט שבי, בחולשה וחוסר המודעות והשליטה הנלווים לכניעה אל עולם החלומות. 

כולי מהורהרת ושקועה במחשבות נוגות, עוד נושמת את האוויר הקר ומדביקה אותו בנשיפה עדינה על זגוגית החלון, העמדתי פני ישנה. הוא חשב שישנתי, אורי. בשקט-בשקט, מאחור, כיסה אותי במעיל הירוק הגדול שלו. כיסה ברכות, דואג לעטוף את כולי, שלא אתקרר.

באותו הרגע ממש, ממיס את הנוקשות שבי ומשכך את תחושת היתמות - הייתי הילדה הקטנה של אבא. אבא שאפילו לא שלי, עוטה תפקידו של אחר שהתרשל - דואג לה, מגונן עליה, פורש עליה את חסותו ומוודא שלא יאונה לה כל רע. אבא שדואג לכסות ולחמם, לעטוף ולשמור. לשמור במקומה.

ואז עצמתי את העיניים.