קצת מבולבלת, מבוהלת, אפילו. מוצפת - ולא כך חשבתי שארגיש כשתתפרסם הכתבה אליה התראיינתי לפני שבועות מספר. אני משערת בנפשי שאותה תחושה של חיל ורעדה תחלוף כשם שהגיעה, ובכל זאת - אני מוצאת עצמי חסרת מילים אל מול תמונות האילוסטרציה, אל מול הטוקבקיסטים וכל אשר כרוך בפרסום מסוג זה - שהוא הראשון לי. וקצת כמו קרום בתולין שנסדק - אני מרגישה את החדירה הבוטה (אם כי הרצונית לחלוטין) אל תוך הבועה הקטנה שלי, שבה (כפי שוודאי שם לב קהל הקוראים הנאמן שלי) התחפרתי לי ביתר-שאת במהלך החודש האחרון - שהיה לי קשה שבקשים. וכמו אותו קרום בתולין - מרגישה שנקרעת קצת, בעצמי.

אני מתנצלת על שלא הרביתי לכתוב בזמן האחרון, ומקווה כי פרסום הכתבה יהווה לי לתמריץ משמעותי דיו (ואני מאמינה שכך יהיה) להמשיך ולכתוב את רשמיי, ולשתף בחוויותי.

קודם כל - אני מבקשת להודות לרון פרסלר, העיתונאי המקסים שעזר לי לזכות בחשיפה אליה ערגתי, ולספר את הסיפור שלי בשעה שגורמים שונים מעודדים אותי בחריפות לטאטא אל מתחת לשטיח. אני לא רוצה. אני רוצה לצעוק את הסיפור שלי, לרוקן עצמי מכל שאר טינופת שהצטברה בי במהלך השנים - והצטברה לא מעט. הסיפור שלי הוא אחד מיני רבים. אני אחת מבין רבות - מציעה רק טעימה, הצצה חטופה אל העולם שמסתירה תחת מעטה עבה של איפור. ואם נגעתי במישהי אחת, במישהו אחד - הרי שהיה שווה לנער מעליי את שכבות הצבע החלודות.

אני רוצה גם לקדם בברכה את פנייהם של אלה המגיעים אליי בימים אלה בעקבות פרסום הכתבה, ולכוון אל רשימת הפוסטים בצד שמאל (מודגשים בצבע סגול תחת הכותרת "ואלה תולדות...") - קיבצתי את הפוסטים האמורים על מנת להקל על קוראים חדשים, לנתב את דרכם דרך שלל מילות הכאב שפיזרתי בסביבה. אלה הם הפוסטים המגוללים את המאורעות שעיצבו ועודם מעצבים את חיי - ואני מקווה להוסיף להם עוד - בקרוב. כולי תקווה שאמצא בי את הכוחות להמשיך ולספר - ורבה היא המלאכה. ומבעיתה, לא פחות.

ועוד רוצה להודות - להודות לאלה החדשים שנכנסים, שקוראים אותי. תודה.

קישור ישיר לכתבה ב"נענע":

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=386725&sid=126

אני מתנצלת אם נשמעתי פלצנית-משהו - עדיין בחזקת נאלמת דום, ולא בטוחה מה לומר. ומשום שכך - אקצר בדברי, להפעם.

קצת מתעכבת עם התגובות. סליחה. אל תוותרו עליי. אוקיי?