...ובתור המשך לביטוי יכולת ההבחנה הדקה שלי שניחנה לה במלוא תפרחתה בפוסט הקודם - הייתכן כי ריבוי ההתנצלויות בתקופה האחרונה קשורים בצורה כלשהי ליום הכיפורים הבא וקרב עלינו לטובה?
בין אם כן ובין אם לאו - אנצל שוב את חלון הטקסט השחוק לעייפה בכדי להתנצל על הנפקדות שדופקת. ועם זאת, כך אדגיש - לא בי האשמה, הפעם! כפי שכתבתי בפוסט הקודם (שאגב, נכתב בחפיפניקיות שאין כמותה) - הדפדפן שלי, האקספלורר היקר - מסרב לשתף איתי פעולה ולשלח את רשמיי אל אוויר הבלוגוספירה. ברגעים אלו ממש אני משתמשת בדפדפן החירום שלי, הפיירפוקס - שבו אני מסרבת להסתפק. זה האחרון מהתל בי בתגיי ה - HTML המכערים-משהו ועוכר בחוצפתו את שלוותי המעורערת-גם-כך. אני מתעקשת לחזור לאקספלורר הישן והאהוב שלי - ולצערו הרב - לא תהיה למר חבוט ברירה אלא לברר עבורי מה עליי לעשות כדי לשוב ולהשתמש בו - לאחר שכל ניסיון אפשרי בוצע על מנת להחזירו לכדי שימוש - ומדובר, בין השאר, באיפוס הדפדפן (פעמיים), התקנתו מחדש, פנייה לאינטרנט-זהב, לטכנאי המחשבים המקסים שלי ואפילו לתמיכה הטכנית של מייקרוסופט.
בינתיים, כפי שוודאי משתמע מהטקסט - אין ביכולתי גם להגיב - ולכן סוגרת גם את פוסט זה לתגובות. יש בי את הצורך והרצון הכנים לכתוב, להביע, להתבטא. פוסט אחד כבר מוכן - וכמה רעיונות לפוסטי-המשך מתגבשים להם. בינתיים, חשבתי לשתף, סתם כך, בעלילותיה של אחותי הקטנה בצבא ההגנה הדגול לישראל (ובשומעי את סיפור זה, בין השאר, אני חייבת להודות ששערוריית הכישלון הצורב של חיילינו בלבנון מתחילה להישמע הגיונית ומובנת).
הילדה, נטולת שנות שינה עקב יציאה לאחד מהמועדונים אותם היא פוקדת בנאמנות, החליטה הבוקר לפצות על החסך ולקחה עימה למשרד מצעים, שמיכה וכרית. משהגיעה, החליטה לגשת אל חדר הישיבות הצה"לי המפואר, החשיכה לה בנונשלאנטיות מבורכת את החדר בסוגרה את התריסים, אירגנה ארבעה כיסאות מרופדים, וכשלצידה בקבוק מים והפלאפון האהוב - נשכבה לה לאורכם ושקעה בתנומה ארוכה. הבוסית שלה, שבעצמה ספק מכירה את משמעות המילה "עבודה", מצאה את החורפּת בערגה בסביבות הצהריים (לא נראה שהבחינה בהיעדרה קודם לכן, משום מה), ומשננזפה קשות ע"י אחותי לאחר שהעירה אותה ("סליחה, אני מנסה לישון!") חזרה בה והרגיעה - "בסדר, זה בסדר, תחזרי לישון. אני אעיר אותך בעוד שעה-שעתיים, טוב?"
אחח. כמה טוב שיש על מי לסמוך, לא?
ראש-השנה, במקרה שתהיתם, עבר ללא התרחשויות חריגות: אחותי צרחה, אמא שלי בכתה ("אם זה ראש השנה - אני לא רוצה לדעת איך תראה השנה"), תורם הזרע נחר ושפחתכם הנאמנה, בניסיון להציל את שפיותה, ברחה לשכב על הדשא, למטה, מאחורי הבניין, ביחד עם החרגולים והנמלים - להתאחד עם אמא-טבע. למזלי (או לצערי? לא ברור), איש לא הבחין בי שרועה. בפעם האחרונה שברחתי מהבית, כשלגופי תחתונים וחולצה אדומה בלבד (לא, גם לא נעליים) והחלטתי להתכדרר לי בתוך שיח - הייתי צריכה להתמודד עם שאלות טורדניות של עוברי אורח ששאלו אם אני בסדר, ואם אני רוצה שיזמינו לי אמבולנס - או לפחות שיביאו לי כוס מים. ההתקהלות שנוצרה במקום הביאה אותי לאסוף את עצמי מהאדמה החולית ולגרור רגליים בחזרה אל עבר הבית. גם-כן, בית. מוזר - הייתי מצפה להינות מתשומת הלב.
במקום, היא הביכה אותי נורא.
אני מסיימת (בתקווה שאצליח לקשר) בהפנייה אל שש רשומותייה של קרן זיידי המדהימה, שכתבה בצורה מרגשת ונוגעת מאין כמותה ב - "וואלה!" על רשמיה מהמחלקה הפסיכיאטרית בה שהתה במשך חצי שנה, ועל החיים כנפגעת-נפש. בין מילותייה של קרן אני מוצאת את עצמי, ונזכרת באשפוזים שלי - עלייהם ארצה לספר גם אני, בקרוב.
עצב חשוף
חלק ראשון
חלק שני
חלק שלישי
חלק רביעי
חלק חמישי
חלק שישי ואחרון
מקווה לשוב לפעילות מלאה בקרוב. ועד אז - שנה טובה, לכולנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Skinless
