פעם חשבתי שמלאכים לבושים תמיד בלבן, ושיש להם כנפיים גדולות ופרוותיות, לבנות אף הן. פעם חשבתי שמלאכים נמצאים רק על ענן לבן, שם למעלה, עטוי תמיד ערפל מיסטי. מלאכים הכרתי רק מתוך קריאה בספרי ילדים ומחלומות בהקיץ של דמויות מעונות באופרות סבון. ולא חלמתי, אף לו לרגע, ולא שיערתי בנפשי שמלאכים יכולים בכלל ללבוש ג'ינס דהוי וטי-שירט צבעוני ולהופיע בדמותם של בני אדם בשר-ודם.

עד שהכרתי אותך.

ביום בו הכרתי אותך התנפצה אמונתי העיקשת שאיש לא יצליח לעולם להושיט לי יד אל מבעד לאותה חשכה שסבבה אותי, והחל לימוג לו החשש אט-אט. הגעת אליי. ואיזו דרך ארוכה ומייגעת עשית כשאת צועדת לכיווני, וכמה ספגת, וכמה קוצים וכמה דרדר ידעת תוך שאת מתקרבת אליי, תוך שאת מסרבת ליסוג ולהרים ידיים, תוך שאת ממאנת לוותר. ואני יודעת שבחנתי, והפתעתי, וניסיתי להרתיע. ואני יודעת שלא הייתי קלה - שאיני קלה, עדיין. ולמרות כל שמעבירה אותך - את עדיין כאן, איתי. גם כשחושבת שזהו - הגיעו מים עד נפש - את תמיד שם, שולחת אליי מבט רך ויד מלטפת, מבטיחה שפה, שלא הולכת לשום מקום.

את איתי כשמרוחקת ממך מרחק יבשה וים, כשמרוחקת מרחק שעות. את איתי למטה, על הרצפה, כשאיני מוצאת את הכוח לטפס אל הכיסא השחור המסתובב שבחדרך. את שומרת מכל משמר על קצה התהום, דואגת להדוף כשמתקרבת יתר על המידה. את יודעת להרגיש אותי, להרגיש כפי שאיש לא מסוגל. את יודעת להעניק את שאיש לא מעלה על הדעת שצריכה, שנזקקת לו כל כך. החיבוק שלך, היד המלטפת את ראשי באהבה, המוכנות והנגישות האינסופיות שאת מושיטה לי על מגש מוזהב, שבהן אני מהססת לגעת שוב ושוב - נראה טוב מכדי להיות אמיתי. ואת, את מרגיעה - זה בסדר. מותר לי לטעום טעמה של נאמנות, טעמה של אהבה אמיתית - גם לי מגיע. ואת מזכירה לי שוב ושוב - אני שם, אני לא הולכת לשום מקום. ופעם אחר פעם את אומרת, מבטיחה, מאשרת. ההקרבה וההשקעה שאותן מעריכה כפי שלעולם לא תדעי, כפי שלעולם לא אדע לומר במילים פשוטות.

אני אומרת לך תמיד, ואומר גם כאן - מטפלים כה רבים היו לי, רבים משארצה לזכור. וביניהם, בין כולם את זקופה איתנה - כמו החיה שאת אוהבת כל כך. גובהה כגובהך בין גמדים, יופייך מוצג לראווה. את לא מושלמת - אני יודעת. לימדת אותי: בני אדם הם לעולם לא מושלמים, כפי שלעולם לא שדים אדומים מחזיקי קלשונים. לימדת אותי לאהוב אותך (כמו גם אחרים - ועל כך לא אדע להודות לך דיו) כפי שאת - קולעת לעיתים, טועה בפעמים אחרות. לימדת אותי שכן - גם מלאכים הם אינם מושלמים, בניגוד לדעה הרווחת. וטעות אין בה מן המוות האימתני עימו משחקת כמזמינה, דוחה, מזמינה, דוחה. וטעות אין בה מן הרצון לפגוע, ואין בה משום הכוח להבריח - כבר לא. ומכירה את חוסר הביטחון הבסיסי שלך - ורוצה לומר לך שבת האנוש שבך יפה, טובה וחכמה מכל מטפל בו אי פעם פגשתי. אני רואה בך חברה, אחות, אם. אני רואה בך את מפלטי, אני מוצאת בך ביטחון, שלווה, את היכולת להרגיע את הפחד המשתולל. אני מביטה בגשר הצר והרעוע שנגלה אל מול עיני, זה שחוצה את התהום הפעורה - ואני יודעת שתהיי שם כאשר אחצה אותו, כמו שאמרת - מלפניי, מאחוריי, מצדדי. אני יודעת שתקיפי אותי כמו שרק את יודעת, שתחוסי ותגונני עליי כפי שרק את מסוגלת. אני יודעת שאני לא לבד.

ורק מעט אמרתי מכל שרציתי. מעט, באמת. קמצוץ ותו-לאו. עוד יש בי הערכה, הערצה, אסירות-תודה ואהבה בכמויות בלתי ניתנות למדידה. תודה על שאת כאן. תודה על שאת איתי. תודה על מי ומה שאת. אני אוהבת אותך - ומאחלת לך שנה מקסימה, מקסימה לפחות כמוך.

מזל טוב!

אני אוהבת אותך.