את הקטע הבא, ברובו, אני מעתיקה מתוך פוסט נושן ואבוד מתוך בלוג ישן שניהלתי (למשך עשרה ימים, אולי. מכאן גם סגנון הכתיבה השונה קמעה מזה שרגילה לו כיום, שנים אחרי). לפני כמה שנים - כיום מצוי הרחק ועמוק במטמון הבלוגים הננטשים של ישרא (וטוב שכך!). הוא מתקשר לי לאותה תחושה שאופפת בימים האחרונים - לא משנה כמה אדאג לאחר, לא משנה כמה אשתדל, לא משנה כמה נכונות ומאמץ אפגין - אני מרגישה שתמיד אהיה ה - Second best. הבחירה המשנית, האובך שבשוליים. ומכאן, אולי, נובע כעס שמשפריץ רעל לכל כיוון אפשרי, ושממאן לדעוך.

אמי עלתה ארצה כשהייתה בת 17 עם הוריה – שניהם ניצוליי שואה אשר נפגשו במחנה הריכוז טרזיאנשטאט והועברו לאושוויץ. סבי היה רופא, ובמהלך שהותו באושוויץ, כך סיפרה לי אמא, נאלץ לסייע לד"ר מנגלה בניסיונותיו בחולים. אהבה רבה לא שררה בין סבא שלי לסבתא שלי, והם היו על סף גירושים רוב הזמן. את מחשבותיו של סבי העסיקה רוב הזמן אהובתו הקודמת (אשר עימה, כך יתברר לאמא שלי לימים, חלק בת משותפת), ולה הקדיש את זמנו - אם בכתיבת מכתבים ואם בהסתגרות מוחלטת מסביבתו ושקיעה לתוך עצמו. סבל ממאניה-דפרסיה קשה ורדה באוהביו – במיוחד באמי וסבתי. לעיתים היה מדוכא ומהורהר, שקוע ומסוגר, ולעיתים הפך קופצני ומלא חדוות חיים, שמח ועליז, יצירתי וקולני. ההבדל היה מבהיל - אני יכולה רק לנחש. הוא היה בעל אופן דיקטטורי ושולט, סאדיסטי ורודני. אם העזה אמא לסרב לו בילדותה, לכל בקשה בלתי הולמת - אז, באירופה, גרים במן ארמון צללים קר ועצוב – נענשה קשות על ידי כך שלא דיבר עמה במשך שבועות (ולא הועילו התנצלויות מצידה) התעלם מקיומה. התנהג כאילו לא ראה אותה. לא הועילו תחנוניה - ילדה קטנה לבושה בפיג'מת קטיפה על ברכיה - גם לא כשמשכה במכנסיו וביקשה סליחה שוב ושוב, מבקשת מאבא שלא ילך, שלא יעזוב. לא הועילה גם הריצה אחריו בבוקר אחד מושלג וקפוא כאשר היא קוראת אליו שוב ושוב - והוא כלא רואה, אינו שומע, אף לא מחזיר מבט. רבים הסיפורים, ולא את כולם זוכרת. אולי מדחיקה, כי מזעזעים מדיי. זוכרת איך כשהיו כבר בארץ וגרו בסמוך אלינו (אני, אחותי, הוריי), איך התדרדרה ראייתה של סבתא, וניסתה להגיש לו שניצל לאכול. הוא ישב לשולחן, והיא הגיעה עם המחבת והניחה את השניצל על צלחתו. בדרך חזרה, ממש לידו, נשפך מעט שמן, והיא החליקה, נפלה, והחלה לבכות. הוא לא טרח להביט בה אפילו, אז ציווה עלייה "לקום, ולנקות מייד את הרצפה". הוא המשיך לאכול בנחת. במהלך שבע השנים הבאות, סבי התעלל באמי בדרכים שלא יתוארו. הוא ציווה עליה להיות בבית בשעה רבע לעשר בבוקר בכל יום. היא הייתה צריכה לרוץ עם אחותי לגן, להאכיל אותי (וזו הייתה משימה בפני עצמה...) ולקחת גם אותי לגן, לעשות סידורים ועוד לעשות קניות, לחזור מתנשמת הביתה ולצלצל אליו. בשיא הרוגע, הוא פטר "בסדר, תנתקי", וצלצל בחזרה, רק כדיי לוודא שהיא אכן מצלצלת מהבית ולא ממקום אחר. בשבתות, למשל, הוא הקצה לנו לטייל עד 12 ולא יותר. פעם ביקשה ממנו אמא שלי להאריך את שהותנו בחוץ בשעה. בשעה אחת. הוא נהג לאכול את ארוחת הצהרים שלו ב- 12. אמר לה – "בסדר. בסדר גמור. תטיילו עד מתי שמתחשק לכם. אני פשוט לא אוכל ואמות מרעב". בכל פעם שהתעכבנו, ניידת אמבולנס של שח"ל כבר עמדה לפניי ביתו. אמא הייתה, כמובן, צריכה לגשת ולברר מה קרה במקום לדאוג לבנותיה לארוחת צהרים. הוא היה מתקשר עשרות פעמים ביום. בכל פעם שדיברתי בטלפון דרשה אמי שאקצר כי "סבא עלול להתקשר" (מישהו חזה אז את המצאת השיחה הממתינה?). כשרצה שתבוא ואמרה שאינה רוצה כי יש לה שתי בנות בבית, ענה בקור רוח "בסדר. אני מתנצל שהטרדתי אותך. יותר לא תשמעי ממני" – וניתק. כמובן שאז אמי התקשרה בחזרה, וסבי לא הרים. היא נאלצה לגשת לשם. שוב. ושוב. כך שבבסיסו של דבר - את הזמן שהייתה אמורה לבלות עמי בילתה עם אביה, שגזל ממני אותה בזמנים שנזקקתי לה יותר מכל. קשה לי שלא לכעוס - למרות שהאמפתיה מבצבצת ועולה, שוטפת בכל פעם מחדש ומזכירה שאולי לא הייתה זו אשמתו. כיצד היו נראים חייו אילולא עבר את השואה? ואמא שלי? אילו חיים הייתה יכולה לחיות היא, בעצמה? אני יודעת שאילו הניח לי לבלות זמן איכות עם אמי – אולי היו דברים נראים אחרת כיום. היחס המשפיל ובעל האופי הרודני והסאדיסטי-משהו השפיע לא מעט עליה, על אמא, אני משערת - לטווח הקצר והארוך גם יחד. וכך הפכה עוד לפחות פנויה עבורי.

לא שונה בהרבה התנהגותה כיום - לפחות לא מנקודת מבטי. סבא שלי אמנם כבר איננו בחיים, אבל אבא שלי כאן - אותו האבא שאנס, שהשפיל, שבהינף אצבע טבע בי חותמת פחד בל-תימחק - אותו האדם שגם עליה כפה את עצמו, ושאותה הוא ממשיך להשפיל עד עצם היום הזה. ובו היא בוחרת, פעם אחר פעם, כשנדרשת להכריע ביני ובינו. אותו בחרה להשאיר בבית למען ימשיך להנהיג משטר דיקטטורי משל עצמו (דפוס חוזר?), ועליו היא בוחרת להגן כשנדרשת לפרוש את חסותה. וכשאוזרת אומץ, וכשחושבת שכבר יכולה להתעמת עם אותו שד קטן-גדול, עם תורם-הזרע שלי - היא מבקשת שאשתוק - לבל יווצר עימות אלים שבמהלכו, חס ושלום - יחטוף התקף לב. היא מבקשת שאבלע את הזעם כמו גם אוותר על זכויותיי הלגיטימיות לקיים את אורח חיי כפי שבוחרת, לקיים אותו בלעדיו - ולו רק בכדי שלא יאונה לו כל רע. אני מבינה, היא אומרת. והיא באמת מבינה. אם כן - מדוע היא לא מאפשרת לי לשבור את השלשלאות האלה מעליי, מדוע היא לא מאפשרת לי למחות כנגד יחס לא הוגן (בלשון המעטה?), כנגד תנאי החיים הסוריאליסטיים האלה שלי? היא הייתה חלשה מכדי לעמוד על זכותה לחופש, עצמאות, חיים - אני לא רוצה להמשיך בדרכה. אני רוצה לנהוג אחרת. אני רוצה להוציא את הרפש שרובץ בי, להקיא אותו מתוכי. אני רוצה לצעוק, לקלל - להראות שגם אני יכולה. אני רוצה לגבור עליו ולצפות בו הופך מענק לננס הקטן שהוא באמת. אני יודעת שעצם היכולת שלי להביט לפחד בפנים ולראות את המציאות כפי שהיא, מבלי להוסיף לה צבע וגוון - מקנה לי כוח. אני יודעת שהן חלשות - אמא ואחותי. לו היו מתעמתות עם הדברים כפי שהם, כפי שהיו - אולי לא יכלו לשאת בעומס הרגשי, והיו קורסות תחתיו. ואז אני חושבת - אם אני כל כך פאקינג חזקה - מה מונע ממני מלברוח? אני אפילו לא רוצה לחשוב.

ולמה אני לא יכולה לישון כמו בנאדם, למה?