 כינוי:
Skinless בת: 41 תמונה
מצב רוח כרגע:  פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2006
שתיי אצבעות לגרון (על משקל "שתיי אצבעות מצידון")
קרטון עוגיות שוקולד-צ'יפס שוכב לו על המדף, ובו שלוש עוגיות אחרונות הממתינות להיזלל. שאר המתוקים בשקית השאריות אותה הבאתי מביתה של דובדבניל - חפיסת "טעמי", כמה "אוריו'ס" ושקית תפוצ'יפס חוסלו בהתקפת בינג' כמותה לא ידע גופי כבר כמה שנים טובות. כ - 15 זוגות מכנסיים מקסימים שוכבים להם בערגה בארון - רובן לא זכו לעטוף את פלג גופי התחתון כבר למעלה משנה. שניי זוגות אחרונים נותרו - ורק הם מואילים בטובם לשרת אותי בצאתי מהבית.
בשבועות האחרונים אני מוצאת עצמי זוללת, וזוללת, וזוללת. ספק אם רעבה באמת, ספק מנסה לאטום בגסות את החלל הריקני הפעור בתוכי והמאיים לגדול עוד ועוד עד יבלע אותי, עד יהפוך אותי לנתינה חסרת אונים המשוועת לחופש.
הפעם הראשונה בה דחפתי שתי אצבעות אל מורד הגרון בחדר השירותים הייתה כשהייתי בת 10. אינני זוכרת כמה שקלתי אז - יכולה רק להניח שהמספר לא תאם את רצונותיי ותקוותי, את אידיאל היופי והרזון אותו החשבתי כרצוי וראוי לי. לאקט עצמו קדמה מחשבה והרהור בדבר יתרונות השיטה - לא היה זה מעשה תוצר אימפולסיביות גרידא. וכך, לאט ובהתמדה - למדתי להוקיע מתוכי את כל אשר הכנסתי בעוד אינני מאפשרת לגופי לעכל, לקלוט מעט מן הטוב אשר האבסתי אותו.
ובתחילה - בתחילה אפילו לא האבסתי. כמויות המזון שצרכתי נחשבו לסבירות בהחלט - ובכל זאת, לא הרשיתי לקלוריות המפלצתיות להקים בי התנחלות נוחה עד יעוכלו סופית ויעבו את עורי הדק. במהרה הפכו הארוחות המסודרות, פחות או יותר - להתקפי זלילה (בינג' - Binge) כפייתיים. הארוחות המסודרות פינו את מקומן למזון מהיר בכל שעה אשר חפצתי, ולריצות בהולות אל המקרר בשעות מוזרות כאלה ואחרות. הכמויות המאסיביות שידעתי לדחוס אל תוכי היו מבהילות: בעשר דקות, אם לא פחות - הייתי טורפת פיצה משפחתית שלמה. הייתי בולעת שישה או שבעה משולשים מבלי ללעוס, אפילו - מתגנבת לשירותים, מקיאה את כל שבלסתי - וחוזרת לאכול בשקט את שני המשולשים שנותרו. אני עדיין מסוגלת לכך, אגב. יש בי את היכולת, וקיבתי שומרת , מסתבר, על יכולת ההכלה.
מה שהחל כאקט רצוני ומוכתב הפך במהרה לאובססיה לכל דבר שלוותה בטקסים וריטואלים קבועים, תוכנית פעולה שכללה סדרים וחוקים נוקשים, כאלה בל-יופרו מחשש שאתגלה ואנזף. הן בבית והן בעת ישיבה עם חברות בבתי קפה ומסעדות - הכלל הראשון והמחייב היה חשאיות. בין אם בבית, חוששת להתגלות בפני אמי ובין אם בחוץ, משתדלת שלא למשוך את תשומת לבן של הבנות סביבי בחדר השירותים - חובה היה עליי להצניע. רכונה מעל האסלה על שתיי ברכיי ואוחזת בזו האחרונה משני צידייה לאחר שדאגתי להסיר את הטבעות מאצבעות ידי הימנית, נותרתי קשובה לרחשי הסביבה. העדפתי להקיא כשאיש לא היה בסביבה. ובכל זאת, הכשרתי את תנאי השטח; את תחתית האסלה ריפדתי בשכבות-שכבות של נייר טואלט על מנת שלא ירעיש הקיא ושלא ישַמע, חס-ושלום, אותו ה - "בלוּפ!" המבשר על מגע הקיא עם מיימי האסלה. יתרון נוסף היה בריפוד האסלה - הקיא נותר להיספג בתוך שכבות הנייר ולא ניתז אל כל עבר - בתוך ומחוץ לאסלה - כך שגם שמרתי על סניטריות יחסית. טרם ההקאה, דאגתי גם להכין כמות בלתי מבוטלת של נייר טואלט לצדי - על מנת שאוכל לנגב בה את אצבעותיי המטונפות ולצאת מתא השירותים מצחינה אמנם - אך ללא סימנים מובהקים לכך שאת הדקות האחרונות ביליתי בהתרוקנות בלתי-מרוסנת שלא בדרך-הטבע.
החברות ידעו, כמובן. לא קל היה להסתיר - ובהמשך אפילו לא ניסיתי. אני עוד זוכרת את מבטייה המיואשים של ח' המסכנה בכל פעם שסיימתי את מנת הארוחה השנייה-או-השלישית-או-הרביעית והכרזתי שאני ניגשת לשירותים, דואגת לקחת איתי שפתון על מנת לחדש את הצבע שהיה דוהה דרך קבע בעת ההקאה. אם אינני טועה, חברה אחרת שישבנו איתה הייתה פוטרת מדי פעם בפעם - "אוי נו, סקינלס. שוב פעם את מקיאה?". אני, מצידי, החזרתי מבט חצי-מתנצל וניגשתי לענייני הפרטיים. לעיתים, אני זוכרת, שבתי מדדה אל השולחן והחלטתי שלא די לי - מתחשק לי עוד סופלה, או איזו עוגת שוקולד חמה משגעת. גם כשהיה אוזל לי הכסף, הייתי מתחננת בפני חברותיי שיתרמו לי מספר שקלים - ולעיתים, אני זוכרת, שבתי לסיבוב נוסף של הקאה בחדר השירותים.
פחד ספציפי שהחל לבעור בי לאחר תקופה של הקאות בלתי-פוסקות היה הפחד לאבד את שיווי משקלי וליפול. ההקאות הפכו תכופות ואגרסיביות יותר - אל שתיי האצבעות נוספה אצבע שלישית ואז רביעית, ואותן דחפתי במורד הגרון - עמוק יותר, ואז יותר, ואז יותר. לאחר כל התרוקנות מתישה שכזו הייתי חייבת לשבת או לשכב מספר דקות על רצפת התא המצחין, ממתינה לכוחותיי שישובו אליי ויותירו לי לעמוד איתן על שתיי רגליי. פעם נרדמתי, אני זוכרת. כשקמתי סוף-סוף - הראייה הייתה מטושטשת, הרגליים קלות-מקלות, הברכיים כמעט ובלתי מורגשות. ביציאה מחדר השירותים השתדלתי להחזיק את עצמי ולהגיע בבטחה אל השולחן שלי, סביבו המתינו לי ח' והשאר. ההתיישבות הייתה בה מן ההקלה, ולו יכולתי וודאי הייתי פוטרת באנחת רווחה קולנית.
ישבנו פעם, אני וח', בין כמה אנשים אחרים ביציאה מיוחדת לקראת-אלוהים-רק-יודע-מה. יום הולדת של מישהי, כנראה. כהרגלי, עמדתי לפרוש אל השירותים - אלא שאז עצרה אותי ח'. היא אמרה לי - את לא זזה מפה בעשר הדקות הקרובות. היא ידעה שבמהלך אותן עשר דקות יספיק להתעכל לו מירב המזון שצרכתי, וידעתי גם אני - מה שהעיב על אופוריית הטרום-הקאה שלי. אני זוכרת שהקאתי גם באותו הערב - מה שלא זוכרת הוא אם הואלתי בטובי להמתין במשך עשר דקות.
שואבת ושואבת אל תוך-תוכי, אז מתרוקנת בבת אחת. כך היה במשך שנים - בבית, בבתי קפה ומסעדות, במשרדים - בכל מקום בו דרכה רגלי - אפילו בחו"ל. בטיולים בחו"ל, בקיץ בכל שנה, לכשהגיעה השעה לארוחת הצהריים ושוחררנו כולנו ע"י המדריך לחפש לנו מקום להשביע את רעבוננו - החל החיפוש שלי אחר סניף מקדונלד'ס הקרוב. גם אם לא היה קרוב במיוחד והצריך הליכה ממושכת ברגל שהייתה עשויה לגזול את מרבית הזמן שהוקצב לנו עבור הארוחה - הייתי סוחבת את בני משפחתי המסוכסכת גם-כך אל הסניף הראשון שמצאתי. הייתי מוכנה לאכול במקדונל'ס ורק במקדונלד'ס - שם הזמנתי לי דרך קבע ארבעה המבורגרים קטנים, פוטטו-צ'יפס וקולה גדולה. את הכול הייתי מסיימת בדקות, וכמובן - קופצת לביקור חטף בשירותים, שם הותרתי מאחור את תכולת קיבתי המיוסרת.
שנים של הקאות תכופות גבו את מחירן. מערכת העיכול שלי החלה מורדת בי, וגם הוושט הצטרף בשמחה. לאחר כל הקאה נתקפתי התכווצויות באיזור הוושט - מה שהיה מרתק אותי אל המיטה למשך מספר שעות בכל פעם. וכאילו לא די בכך - פיתחתי עצירות כרונית. שעות "ביליתי" בשירותים בנסיונות לעשות את צרכיי - לשווא. צברתי שעות של תסכול, עצבים מרוטים וכאבי בטן שעוצמתם לא תתואר. אותם כאבי בטן הפכו לתימת-חיי - ללא שום הגזמה כאשר אומרת זאת - למשך חודשים ארוכים מנשוא. העצירות הובילה למה שאני ואמי כינינו לימים "התקפי גסטרו" - כל אחד ואחד מהם סחט את כוחותיי הפיזיים והנפשיים עד כלו. כאבי הבטן העמומים הפכו להתכווצויות מעוותות, כאלה שאינן מותירות מקום לנשימה. הייתי אז בחורה סבילה יחסית לסבל גופני, ובכל זאת - כל התקף והתקף לווה בבכי היסטרי של כאב וייאוש כמותו לא חוויתי ומאמינה שלא אחווה לעולם. אמא הייתה שם, לצדי, טיפלה וסעדה באהבה. הלעיטה אותי נורופנים, אופטלגינים (בכדורים וטיפות), אדווילים וכל משכך כאבים אחר שיכלה להציע - לרוב לא עזר דבר. המשכתי בנסיונותיי למצוא תנוחה בה אוכל לשכב בנוחות יחסית, בה לא ארגיש את קיבתי המשוסעת מורדת בי. הרבה קומפרסים לוהטים ידעה הבטן האומללה שלי ושלל תרופות-סבתא אחרות שנוסו ונכשלו מרות. העצירות נפרסה על פני ימים ולילות, ובמהלכה ביצעה בי אמא עשרות חוקנים ביתיים. בכדי להגיע אל השירותים ולהקיא את דפנות קיבתי המרוקנת נאלצתי לזחול, פשוטו כמשמעו, תוך שאני נאנחת ונאנקת ונתמכת ע"י אמי. גם המבוכה שחשתי לנוכח המצאותה של חברה זו או אחרת של אחותי בבית לא היה בה די בכדי להשקיטני. את הכאבים ביקשתי לפרוק שוב אל תוך האסלה - התנועה המאולצת של קיבתי כלפיי חוץ הפכה להרגל ממנו התקשיתי להיגמל - לא נזקקתי עוד לשתיי אצבעות - אפילו לא אחת. רפלקס ההקאה כבר היה טבוע בי, ויכולתי להקיא רק רוק, דם ושאר הפרשות קיבתיות.
חשבתי שלא ייגמר. הייתי נשכבת שוב על רצפת השירותים ומסרבת לצאת - ידעתי שבקרוב אצטרך שוב את האסלה, ולא היו בי הכוחות לזחול אליה שנית. נותרתי שם עד לא הייתה ברירה - אחד מבני הבית נזקק לתא, ולא נותרה לי ברירה אלא לפלס שוב את דרכי אל החדר כאשר אני כורעת על ברכיי, כולי מצומקת, מתפתלת מכאבים.
ההתקפים הללו משכם היה שעות - ויום יומיים לבדם נדרשו בכדי שאתאושש ואעמוד שוב על רגליי. תכיפותם הלכה וגברה - והימים בהם היטבתי לתפקד הפכו נדירים יותר ויותר. מספר פעמים לא הייתה ברירה אלא להריץ אותי למיון - ושם ניתנה לי בדרך כלל אינפוזיה ובוצעו חוקנים והחדרת קתטרים - אותם במיוחד זוכרת לרעה. אני חושבת שאעדיף להיאנס עוד חמש פעמים ולו רק שלא יוחדר בי עוד צינור אחד לשלפוחית השתן. פעם אחת, אני זוכרת - אני חושבת שהייתה זו הפעם האחרונה בה בוצעה בי החדרת קתטר - ויתרנו על חדר המיון בו נדרשנו להמתין לעיתים למשך שעות ארוכות וטסנו לקופת החולים. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, ומספר אנשים המתינו מחוץ לחדר הבדיקות - מה רבה הייתה בהלתם של האחרונים למראה שפחתכם הנאמנה מקיאה אל תוך פח האשפה הקרוב. נגררתי אל תוך חדר בדיקות אחר, בוכה ומותשת - בכדי שעוד צינור יוחדר ויעצים את תחושת הבחילה.
באותם ימים, כאמצעי להילחם בעצירות - החלתי ליטול משלשלים דרך קבע - ערב-ערב. נהגתי ליטול שלושה משלשלים בכל יום טרם פרשתי לישון, ועם הזמן ירדתי למשלשל בודד - אותו אני נוטלת עד עצם היום הזה באדיקות. בנוסף, הציל אותי מלאך בחדר המיון אשר אבחן אותי עם תסמונת המעי הרגיז ורשם לי כדור נוגד התכווצויות בשם פפברין. מאז אותו היום - לא ידעתי התקף אחד. לפעמים אני נזכרת בו - עולה בי החשק לגשת לשם ולחפש אותו, ולתת לו מן חיבוק כזה מועך לאות תודה.
אובחנתי כסובלת מהפרעת בינג' (אכילה כפייתית) ובולימיה. מאז אותם ימים שבתי למשקל תקין, וההקאות פסקו. האכילה שלי עודנה בלתי מסודרת - שלא לומר מזיקה - אני משערת שכיום הייתי מאובחנת עם הפרעת אכילה NOS (Not Other Specified). אני עדיין "משחקת" עם הקיבה, מתגרה בה ודוחקת עד קצה יכולתה ועמידותה. ישנם ימים בהם לא אוכלת כלל - לעיתים עוברים ימים עד שנזכרת שפשוט שכחתי לאכול. ימים אחרים יש בהם מאותה זלילה כפייתית של פעם, מזכירים ומתריעים. התזונה הקלוקלת שלי נושאת בחובה תופעות לוואי הנעות מכאבי בטן קלים ועד הפרעות בפעילות הקיבה והמעי.
לצערי - אני לא מאמינה שהדבר ישתנה בטווח הקרוב.
Some things never change?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
