הייתי בתוך האוטו ביום שישי בבוקר כשסיפרה לי דובדבניל על בריחתו של בני סלע. באותם הרגעים לא ייחסתי חשיבות מרובה או תשומת לב מיוחדת לידיעה - אלה הגיעו לאחר שנרגעתי מעט מאפיזודת האובדנוּת החודשית, מפנה מקום לדאגה שהחלה עושה דרכה פנימה, מחלחלת לה באיטיות ומסמרת את שיערותיי.

על חלמאות המשטרה אשר מילים לא ידעו לתאר כמה מרגיזה אותי אמרו ועוד יאמרו - ואניח לאותם אנשים לשטוח את תסכולם ולתת למילותייהם לדבר גם בשמי. המחדל, ההפקרות, סדרת הכשלים עוכרת השלווה - התחושה שלא - אין מי ששומר, אין מי שמדריך, ואין מי שמגן. איש איש לעצמו. מה עוד חדש תחת השמש?

אותי מטריד דבר אחר - לבד מהאימה שמטיל סלע בעודו משוטט חופשי, אורב לטרף הבא. הרי בסופו של דבר ייתפס סלע - אם יהא זה היום, מחרתיים או בעוד חודש. ומה רבה וודאי תהיה שמחתנו ותחושת ההקלה שנחוש כשיגיע יום זה. ומה רבה תהיה שאננותנו ביום זה, ומה מרות נטעה כאשר נשוב להרגיש בטוחים ומוגנים - בני סלע שב למקומו הראוי, מאחורי סוגר ובריח.

בתל אביב לבדה מסתובבים היום כמה עשרות בני סלע קטנים הממתינים להגיח כמו רימות קטנות מתוך האדמה ולהטיל בנו מום וצלקת. למרות תקוות הרהוריי הלב ההגנתיות-משהו לפיהן ביום בו יושלך סלע לכלא שנית נדע נחת - הריי שבפועל, לא נהיה מאוימים פחות מכפי שאנו חשים היום, עוקבים בדאגה אחר דיווחי הטלוויזיה, הרדיו והעיתונים וממתינים לבשורה.

היכן הם, כל אותם האנסים הסדרתיים בפוטנציה? היכן הן, כל פצצות הזמן המתקתקות אשר ממתינות להכות ברגע בו תפציע הזדמנות פז בדמותה של נערה חושפת טפח בשרני מפתה?

ילדות קטנות - מצאו את הפדופיל המסתתר בתמונת חדר-המדרגות, צבעו אותו בצבעים חיים וצבעוניים ושלחו למשטרת ישראל.

(ואל תתפלאו אם תקבלו דואר חוזר)

עדכון: עכשיו, ממש עכשיו, הפנתה אותי דובדבניל לכתבה ב - MSN שמבטאת את אותו הפחד, את אותו הייאוש וחוסר האונים -

 מה יותר מפחיד מאנס סדרתי שנמלט?

עדכון שני (שוב, באדיבות דובדבניל) מגיע הפעם מ - YNET, שהטיבו לנסח את מחשבותיי אמש בעודי צופה ב - "משדר המיוחד" בערוץ 2 בעקבות בריחתו של סלע. מסחטת כספים - כבר אמרתי?

שכחו את הנשים בבית