הקטנצ'יק שלמטה, קרקר שמו (היינו חייבים להמשיך את מסורת השמות המתחילים ב-ק' אחרי קים, הכלבה הפלגמטית המתוקה שלי וקאיה, החתולה הטריטוריאלית היפהפיה!), השאיר אותי דרוכה ושומרת כמו התינוק הקטן והמפונק שהוא. קט-סיטינג רצוף במשך חמישה ימים נון-סטופ (אם לא כוללים את תאונת הדרכים הפעוטה שאליה נקלעה אחותי ושבעקבותיה נס לו קרקר הקטן אל החצר ממול, שם מצאנו אותו אחרי חיפוש בן יממה שלמה) הותיר אותי מותשת לגמרי. אני מותשת וסוחבת הלאה כמו סוסיתא טוטאל-לוס, מה שלא מאפשר לי לכתוב כרגע. הגוף והנפש שנייהם מושכים לכיוונים מנוגדים, ואני מרגישה קצת כמו מסטיק בזוקה שאו-טו-טו עומד להיקרע. כך שבינתיים, אני מציגה בפניכם את מר קרקר שלי - ויכולה רק לקוות שטרם התייאשתם ממני.

(מנסה להעלות את הסרטון. אם לא עלה - אמשיך לנסות...)

טוב. התייאשתי.