 כינוי:
Skinless בת: 41 תמונה
מצב רוח כרגע:  פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2006
הבני-סלע הקטן שבתוכי
זה היה מן דז'ה-וו קטן לכל שער שהובקע על ידי קבוצת ספורט ישראלית המתחרה מעבר לים - קולות שאגה וקריאות שמחה הרעידו את השכונה, ממש כאילו זה עתה זכינו במדלייה אולימפית. אבל לא, לא זכינו באף תחרות - אלא אם כן נבחר להודות שאנס סדרתי אחד, בני סלע שמו, זכה להביא לחשיפתם של יותר רפש וצחנה מתוך עולם התקשורת הישראלית משנחשפו אי-פעם.
יום אחד, מרחק שנים מכאן, כאשר ישאלו אותי היכן הייתי כאשר הכריז אהר'לה בדרמטיות תוך כדי שחיוך מתפרץ משפתותיו (כי באמת - היש מבינינו שנצמד לערוץ הראשון?) על לכידתו של האנס הסדרתי המבעית ביותר שידעה ישראל - אדע לספר כי קפצתי גם אני ממיטתי עם החלוק הלבן שעטף אותי, מלאת סיפוק ושביעות רצון. אדע גם לספר, לעומת זאת, שתחושת האחדות הלאומית שליוותה לאורך סדרת טלפונים נלהבים בה שיתפנו אנו הבנות אחת את השנייה ברמות ההפתעה השונות התחלפה לה חיש בתחושת כלימה ובוז. ולא - לא כלפי בני סלע.
בעוד סלע נס על נפשו, הטרידה אותי מחשבה אחת קטנה שסרבה להרפות. היא החלה תמיד ב"אבל". אבל...אבל...הרקע, סקינלס - הרקע! כיצד תוכלי להתעלם מן העובדה שאותו אנס חווה ילדות כה טראומתית - כזו שמזכירה את שלך? והכיצד תוכלי לשכוח את האבות המתעללים, ועל אב אחד מביניהם ששלח יד בנפשו? ואיך תוכלי להפנות מבט משנות הפחד, הכאב והמצוקה? אבל סקינלס, סקינלס!
במהירות הייתי לוחצת על הסוויץ' הקטן ומכבה כל רגש חמלה שנתעורר בי בשומעי על עברו של בני סלע. 27 (?) נשים לפחות ידעו צער שאם לא תכירי בו את - מי כן? ומי אם לא את תדע לספר על העלבון, על אובדן השליטה, על ההשפלה ועל השנאה היוקדת שמרקדת בך לאורך כל השנים? אנס-הוא-אנס-הוא-אנס, ויהי מה.
אז זהו, שלא.
משטרת ישראל החלמאית וקבוצת עיתונאים צמאי-דם הזכירה לי אתמול שלא - גם אנס, מתועב ככל שיהיה, הוא אדם לכל דבר.
כשאני צופה בסלע הכחוש מרכין את ראשו, מתחבא מפני הבזקי המצלמות המהבהבים על פניו ומבקש לנשום, כשאני רואה את השוטרים, אותם שוטרים אשר תפסוהו ועל פניהם עתה עוטים חיוך ראוותני, אותם שוטרים ש, אגב - בכלל לא ידעו מול מי הם ניצבים בעת שהתעמתו עם סלע (כי למה שתדעו, שוטרים יקרים? הרי את מלאכת הלכידה השארתם לנו, האזרחים המפוחדים. לא כך?) ניצבים בגאווה מאחורי שארית-האדם המתדלדלת לעינייהם ודואגים שאותם הפלאשים הלבנים יתפסו את הפרופיל מהזווית הנכונה - אני מרחמת על סלע. וכשאני צופה בצילום המרקד בטירוף על פני קירות צהובים, ראשים קירחים ומצלמות של רשת חדשות אחרת - כל אחת מהן דוחפת את אלו שלצידיה ללא חשבון על מנת לתפוס את הפריים המבוקש ובתוכו פניו המיוסרות של סלע - אני מרחמת על זה האחרון. כשהמולה חייתית מלאת תשוקה משתוללת אל מול יצור משונה הנחשף לעיני כל ולו בכדי לזכות בכבוד ויוקרה, במעמד נעלה ואולי גם איזה צל"ש קטן - אני לא יכולה שלא להיזכר בסצינה המצמררת מתוך "איש הפיל" - הסצינה בה מוחזק ג'ון מריק המעוות בכוח על ידי בעלי הקרקס לקול תרועתו של האספסוף המריע והמלגלג.
אז לא - ג'ון מריק לא היה אנס סדרתי. ובכל זאת - זכויותיו הבסיסיות כאדם לכל דבר הופרו באכזריות ואנושיותו - אנושיות בה סרב הקהל להכיר - נגזלה ממנו. בדומה, כך אני מאמינה - הופרו גם זכויותיו של סלע - והוא הוצג כחיה אשר בשרה הרקוב נזרק לעבר הטורפים הגוועים ברעב.
"הו, הארטיסט!" - גיחך אהר'לה למראה סלע מבקש רחמים. ואני, ישובה מול המסך, תוהה באשר לאמיתות המיצג - הייתכן וגם אנס סדרתי מסוגל להיכנס למצב של מצוקה נפשית? הייתכן וגם פושע נתעב מסוגל לחוש תחושת סבל? והאם לא די בספק הקטן ביותר באשר לתהיה זו שלי בכדי להוריד את טלפינו החדות מגבו של ספק החיה, ספק האדם?
אין חלק בי, ולו המזערי ביותר - המעניק לגיטימציה למעשי התועבה הנפשעים של סלע. אין בי שמץ של ספק לגבי אכזריותו, ולגבי חומרת מעשיו. אין בי הכוונה לסלוח, אין בי הכוונה לפטור את סלע מאחריות מלאה וטוטאלית על כל אונס ואונס, ו-וודאי ובוודאי שאין די במילותיי בכדי לתאר את עוצמת הזעזוע שאני מרגישה לנוכח הידיעה שעולל מה שעולל וביצר הנקמה שבוער גם בי, ברצון לחולל צדק ולשלוח את סלע למקום אליו לא ישיגוהו קרני השמש לעולם.
ועם זאת - אני מסרבת להעניק יד ולתמוך בקרקס התקשורתי שעורר בי בחילה. אני מסרבת להפשיט אדם מעורו. ולמרות שיודעת שהפשיט עור רבות - אינני מאמינה ב"עין תחת עין". אינני מאמינה בענישה שרמת מוסריותה תואמת את זו של פשעי האדם, יהא מי שיהא.
אני ממשיכה לחשוב על משחקי תפקידים של פושע וקורבן. אני ממשיכה לזכור, משום מה, את היותו של סלע קורבן ואת הזדהותי עם חלק זה. אני זוכרת אותי, ואני זוכרת את המחיר ששילמתי אני. במה נבדלים אנו - בני סלע ושפחתכם הנאמנה? אני, ההתעללות שעברתי הפכה אותי לבעלת הפרעת אישיות גבולית. ואותו, אותו הפכה ההתעללות לבעל הפרעת אישיות אנטי סוציאלית. שתייהן, אגב - שייכות לאותו האשכול של הפרעות האישיות. את שנינו מוקיעה החברה. במה אנו שונים כל כך? והאם בי מסתתר בני-סלע קטן?
פושע מסוכן הלוקה בנפשו, פסיכופט, סוציופט. תפסתם? יופי. עכשיו קחו אותו כבר לתא מבודד ותגמרו עם העניין, קיבינימט.
אני, אני את כבודי למשטרה איבדתי.
ואולי אני פשוט טיפשה סנטימנטלית שמעבירה רגשות רחמים מודחקים מאנס אחד לאנס אחר. לכו תדעו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
