| |
|
 כינוי:
Skinless בת: 41 תמונה
מצב רוח כרגע:  פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2007
 מָרְפַּה
"טלי,
רציתי לכתוב למרות העצלות, מכיוון שאני חווה את הרגשות שלי ברגע זה באופן ש...קשה לי 'לפספס' ולא לחלוק איתך. אני מפחדת שאולי אשכח - למרות שלא נראה לי אפשרי.
(...) זה הכה בי בעוצמה שכזו, כי הפעם, בניגוד לפעמים קודמות...ואלוהים, כמה שקשה לי לאמר, ולכתוב - אני יודעת שזה הסוף. אני יודעת שלאחר (...), לא אראה עוד את X לעולם.
ואני מבינה את זה מתוך ההבנה והידיעה שלא - אני לא יכולה לשנות. ניסיתי לשנות את אחי. ניסיתי לשנות את ר'. ניסיתי לשנות את אלכס. תמיד האמנתי שאני יכולה - ושעם קצת יותר מאמץ, ויותר השקעה, ומחשבה, ועוד כמה מכתבים עמוקים - אצליח לאחוז בהם, והם ישתנו, וידבקו בי. זה לא קרה. ניסיתי כל כך קשה, טלי. כאבתי ודיממתי והקאתי תוך כדי נסיונות, והדברים נותרו כפי שהם. אני יודעת שלא אוכל לשנות את X - הוא לא אדם שייפתח לקשר אישי עם אדם אחר - לפחות לא אליי. אני יודעת שאין לי זמן. אני יודעת שאין לי את האמצעים. אני גם יודעת שאין בי את הכוחות שאני מבינה שגם כך יובילו לפתיל נוסף של כאב וייאוש. אני לא מוצאת את עצמי מוכנה לעבור את אותו מסע הייסורים שאני יודעת שיוביל לאותו המקום בדיוק - שום מקום. אני יודעת שלשם אני מועדת. ואני לא רוצה להגיע לשם שוב רק בכדי לגלות שהכול היה לשווא. כמו תמיד.
אני זוכרת, כשהייתי בת 17 והייתי עם דפנה, דפנה מהמחלקה לילד ולמתבגר...אני מניחה שסיפרתי לה על עד כמה התגעגעתי לאח שלי. ואני זוכרת שיום אחד היא לימדה אותי קונספט מדהים, משהו שמעולם לא חשבתי עליו לפני כן: דפנה אמרה לי שגם אם אנשים נעלמים מהחיים שלנו באופן פיזי, ולמרות שלא נוכל לראות אותם שוב - הם עדיין חלק מאיתנו בעוד אנחנו משמרים את הזיכרון, את החוויה, את האהבה. אני זוכרת שחשבתי - זה קסום. יש לי דלת קטנה ליד הלב - ואת מי שאכניס לשם לא אוכל לאבד, לא באמת. אני זוכרת שהמחשבה על כך הקלה, הקלה באמת. אבל רק לזמן מה.
ואני יודעת ש - X עומד להיעלם מהחיים שלי. וזה כואב במידה שקשה לי לתאר ואולי לא אדע אף פעם איך. ועם זאת - הכאב הזה...עם כל העוצמה שלו - הוא שונה. הוא כאב משלים יותר, יותר מקבל. מקבל מתוך הבנה שכך הם פניי הדברים, ואין ברירה אחרת אלא להתמודד. ואני מקבלת מתוך הידיעה שאיבדתי, איבדתי כל כך הרבה - ואני עדיין כאן. אינספור אנשים. אינספור שמות, פרצופים וקולות. אינספור ריחות. והם כולם בי.
אני ממשיכה לחשוב על X. אני חושבת על כל הבולשיט הרגשני - כל אדם שנכנס לחיינו מלמד אותנו משהו, משאיר חותם. כל מפגש הוא בעל סיבה ומטרה. אני מנסה לחשוב על מה ש - X הביא לחיים שלי. הידע, והכרה של כל כך הרבה תכונות מקסימות ומופלאות בבן אדם אחד. הכבוד והזכות להכיר אדם שנראה לי מופלא כל כך בכל כך הרבה דרכים, אדם שאפילו לא ממש הכרתי. אני רק חושבת - למה הוא לא יכול להישאר?
מה יישאר לי מ- X? והאם ההבחנה הזו שאני מצליחה לעמוד על טיבה בין סוג הכאב שאני חווה כרגע - כאב עצום, מלנכולי ועם זאת מזוכך יותר, אולי (קשה לי למצוא את המילה הנכונה), כאב שנכון לתקוף כשאני עצמי איני נדרשת להילחם בחזרה, לעומת סוג הכאב שלימדו אותי אובדנים אחרים - סערת רגשות טוטאלית - מקדמת אותי להיכנשהו? בפעם הראשונה, אני ניצבת מוכנה מול אובדן. אין ימין ואין שמאל. אני רואה אותו, ויודעת שאין דרך לעקוף. זה שם, זה מחכה לי - ואני צריכה ללמוד איך לא להתפרק. אז אני כבר יודעת - התפרקתי בעבר וחזרתי לאסוף את עצמי. אבל מה יקרה הפעם?
ולמה אני מקבלת? אולי אני צריכה להילחם?
לא יצא כמו שתיכננתי. המון עוד כלוא בפנים. אני רק יודעת שכואב לי, טלי. כואב לי כל כך כל כך, אני בעצמי אפילו לא מבינה עד כמה."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
