 כינוי:
Skinless בת: 41 תמונה
מצב רוח כרגע:  פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2007
אז מה?
אם לומר את האמת, אני לא בטוחה על מה אני עומדת לכתוב. אולי על התחושות שמלוות אותי בימים האחרונים - כאלה שעוסקות בבלוג, וכאלה שמחוצה לו.
אתמול התחלתי טיפול יומיומי בריטלין, שבו אני תולה תקוות רבות. כבר זמן מה שאני מודעת עד כאב לאבסורד שבהתנהלות היומיומית שלי - אם ניתן לומר שקיימת התנהלות שכזו, בכלל. יום ולילה כהגדרתם המקובלת כבר אינם משמשים לי למורי דרך של השעון הביולוגי שאף הוא חדל מלכת - ואני מתנדנדת לי מן המיטה ובחזרה אליה בלא משים. הכאוס שמאפיין את דפוסיי השינה הבלתי-קיימים שלי נצמד גם להרגלי התזונה - גם הם אינם הרגלים של ממש. וכאילו שלא די בכך - אני נאלצת להתמודד כל חודש עם אימת ה - PMS שמהווה לי לא אחת לסכנת חיים ממשית. אני מבינה שאיני יכולה לחיות כך יותר - אלא אינם חיים, לא באמת. אני מודעת לכך שללא סדרי יום ולילה בריאים, ללא תזונה נכונה ובריאה שתאזן וללא משכך למזור ה - PMS - כל שאני עושה הוא בניית מגדלים באוויר - וכל צעד שאפסע עתיד להתפוגג לו בהיעדר יסודות אלמנטריים שיבססו את קיומי.
בריטלין, אגב, כבר השתמשתי בעבר במהלך שנת לימודי באוניברסיטה הפתוחה. הוא סייע לי להתמקד, לפקס עצמי למטרת הלימודים, להצליח. בלעדיו לא הייתי מצליחה לעבור סמסטר אחד. לימים החלפתי את הריטלין בתרופה בשם קונצרטה - מעיין תחליף לריטלין, אך כזו בעלת השפעה ארוכת טווח. השפעתו של הריטלין, כזו שהייתה מביאה אותי לעיתים לשיאים של אופוריה - הייתה גוררת עימה התרסקות דכאונית. אני שבה לי למחוזות הפוקוס והקשב - הפעם באמצעות ריטלין ארוך טווח, שמשך השפעתו אמור למנוע את אותה התרסקות של פעם. ובעוד אני הופכת עירנית יותר - אני מקווה שאצליח למצוא את האנרגיה לכתוב יותר - בין אם בבלוג, ובין אם בכל אמצעי וירטואלי אחר. אני מקווה שאמצא את הכוחות להעמיק ולהתעמק בלימודיי, למצוא הנאה וסיפוק בעוד אני מפלסת את דרכי בעולם עשיר בידע ולהתמקצע, בעודי משווה לעצמי דימוי של סטודנטית מן המניין.
סדקתי מעט את קליפת הבועה ששומרת עליי. בעדינות-בעדינות, הסרתי שכבה. את ההסתגרות בבית אני ממירה ביציאות לפאבים ובתי-קפה עם חברות עבר, כאלה שהייתי בטוחה שכבר הרימו ידיים וויתרו על כל סיכוי לקומוניקציה איתי. היציאות עצמן לא קלות, ואני לומדת - בקצב האישי שלי - להעריך מחדש את הצבעים, הקולות והריחות שמסביבי. חלקם צורמים לי, חלקם נשאבים אל תוכי ביתר קלות. אני מתוודעת שוב אל הפחד, אל חוסר הביטחון, אל תחושת הרעדה והשיתוק שאני חווה בעוד מרגישה שנבחנת ע"י הסובבים אותי תחת מיקרוסקופ. אני מביטה שוב מסביב ונזכרת בעולם שבחרתי להדחיק, להעלים, לשכוח. אני לומדת אותו מחדש, ולמרות הקושי והכאב הכרוכים בכך - אני יודעת שאני עושה את הצעד הנכון. אני יודעת שאני בדרך הנכונה. אני יודעת שיגיע הרגע בו אדע לבטחה שהמאמץ היה שווה. אני מצפה לו בקוצר רוח.
לפני מספר ימים קיבלתי מייל תומך ומחזק שריגש אותי - אחד מהבודדים שהגיעו עד כה. ויחדיו עם תחושת הגאווה וההערכה - אני מצרה על העובדה שלא מקבלת יותר. אני נזכרת בשירה, למשל, וכיצד תמיד הודתה (אני מניחה שעדיין מודה. הפחד וחוסר הביטחון שבי מונעים ממני את חווית הקריאה, ההפנמה והאינטראקציה ההדדית שחסרה לי כל כך שבביקור בבלוגים. ואכן, בצר לי, עודי נמנעת) לקוראיה על מבול מכתבי התמיכה והחיזוק שקיבלה. אני יכולה רק לקוות ששירה יודעת עד כמה אני מעריכה ומעריצה אותה על חוזקה, על יכולת ההתמודדות המהפנטת ועל הנחישות התמידית להמשיך ולהילחם, ושלא תראה בזאת משום זלזול כלשהו בעצמת וחשיבות הקשיים שאני יודעת שהיא ושכמותה נאלצים לחוות בעודם מלווים במגבלה פיזית. אני מלאת אמפתיה והערצה, ודבר מחוצה להם.
ובכל זאת, אני חושבת לעצמי - בכל זאת. מדוע קל ומתבקש כל כך להריע לאנשים המתמודדים עם מוגבלויות פיזיות בעת שמבעלי המוגבלויות הנפשיות נרתעים, נסים על נפשם? אני יודעת, יודעת ומבינה. קל יותר "לגעת" במגבלה אותה יוכל אחד לתפוס באמצעות חושיו ולהבין מבחינה אנטומית. הבלתי נראה, הבלתי נתפס, הבלתי מובן. המורכב, השונה, הייחודי - אני יודעת שמכאן מגיע הפחד. אני יודעת שמכאן מגיעה הסלידה. ואני גם יודעת שאין כבעל ניסיון היודע כמה מתסכל לפקוח עיניים כאשר מסביב לא עומד איש בכדי לומר "כל הכבוד", בכדי למחוא כף. די בפקיחת עיניים בכדי להגדיר מאמץ - אם לא מאבק - עבור אדם שאין בו הכוחות להתמודד עם קרניי אור יום.
אני מרגישה מבורכת. מבורכת כי יש לי אם ואחות אוהבות. אני מרגישה מבורכת כי יש לי את החברות הטובות שאני יודעת שידבקו בי לאורך הדרך כולה. יש לי שני חתולים מקסימים וכלבה אהובה. יש לי פסיכותראפיסטית שלה מפלל כל נפגע נפש. יש לי את תמיכתו של קהל קוראים נאמן. אני יודעת.
ובכל זאת.
אני מצטערת על כך שאין אלו דברים מובנים מאליו עבור כל נפגע נפש. אני מצטערת על שההערכה מצד החברה אינה טוטאלית. אני מצטערת על שהסבל שלנו אינו "נחשב" בעיני החברה המערבית הנאורה, הנורמלית. אני מצטערת על חוסר האמפתיה, ועל הבורות העצומה. אני מצטערת על המעמד הנחות, הנרמס שתפסנו אנו, הלוקים בנפשם. אני מצטערת על כך שאיש לא מבין - לא באמת.
ההיענות הנמוכה לפוסט הקודם העציבה אותי. לא הייתה בו דרמה מורטת-עצבים ומסמרת שיער, לא. לא סיפקתי את ה"שואו" הנדרש, אני מניחה. גם פוסט זה אינו רווי מלודרמה - לא השקעתי כל מאמץ בלהרשים, בלרצות, בלספק. כתבתי את הדברים - אולי לראשונה - מתוך ידיעה שלא יזכו להד. וברגעים אלו, בכל אופן, אני מרגישה אמיצה מספיק בכדי ללחוץ על "שמור". ברגעים אלה אני חושבת לעצמי -
מי שמחפש הפקה תיאטרלית, יכול לחפש במקום אחר.
הפוסט הזה נשאר.
הפוסט הזה נשאר.
הפוסט הזה נשאר.
אמא'לה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
