 כינוי:
Skinless בת: 41 תמונה
מצב רוח כרגע:  פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2007
"דיכאון הוא הפגם שבאהבה..."
"...ובלילה אפל באמת של הנפש השעה תמיד שלוש לפנות בוקר, יום אחר יום" (סקוט פיצג'רלד)
לאחר שסיפרתי לו על ספר נפלא שאני קוראת, דמון של צהריים, הפנה אותי איתי לביקורת נפלאה על הספר. מפאת קשיי הריכוז שלי, אני מזדחלת לי בתהליך הקריאה - ולמרות הקושי, אני חוזרת אליו שוב ושוב וקוראת את מילותיו של אנדרו סלומון בשקיקה. בכישרון שאין דומה לו מתאר סלומון את תלאות הדיכאון - וכל מי שאיי פעם ידע על בשרו, אני מאמינה - ידע לאמץ בחום ותודה את נכונותו של סלומון לתאר סיוט שנדירה היא היכולת להסבירו במילים.
במסגרת מאמציי הנלאים לסדוק מעט את הבועה שבתוכה אני מתכרבלת בחשש כבר זמן רב, יצאתי היום לפגוש את taish המקסימה שלי, שלא הסכימה לקבל ביטול והאיצה בי להיפגש, בכל זאת - למרות שבשעת צהריים מוקדמת ניסיתי להסביר שאין בי את הכוחות להרים עצמי מן המיטה. תודות לאמונתה בי ולהבטחתה כי תקבל אותי בכל מצב צבירה - הצלחתי להכריח את עצמי להתנער קמעה משכבות הגבס השבירות שעטפו ולבלות ארבע שעות נהדרות במחיצתה. העולם סביב עוד זר לי ומנוכר לא מעט, ואני לא מצליחה להרגיש בנוח בקרבתם של בני אדם אחרים. הכול מרגיש מרוחק כל כך - כאילו היה פלנטה אדומה קטנה נשקפת מבעד עדשת טלסקופ. ואני - אורחת ותו לא - תוהה על קנקנם של היצורים המוזרים הנקרים בדרכי, כמעט ומפילים אותי מקורת העץ הדקה עליה אני מהלכת. אבל רק כמעט.
להפתעתי הרבה, taish לא הייתה היחידה שביקשה לפגוש בי היום. מתעורר מתרדמה נוספת (שהרי הוא נעלם ושב, נעלם ושב, וחוזר ומזכיר לי - את מכירה אותי. את יודעת שאני תמיד חוזר) הוא מי אם לא ר' שלי (אפשר בהחלט לדלג על החלק הראשון של הפוסט), שמפציע שוב, מגיח משומקום. כמו תמיד. הפעם ר' מספר לי ששוחרר סוף-כל-סוף ממעצר הבית בו היה נתון (אחזקת נשק, ואלוהים רק יודע מה עוד. הוא מבטיח לי שהאקדח שמצאה אצלו המשטרה באחד מביקוריה התכופים באמת לא שייך לו - אבל מה אני יודעת, אני?) ושהוא מתכוון לקפוץ לת"א, רוצה לראות אותי. ואם לצטט אותו (ללא סימני הפיסוק עליהם הוא מעדיף לדלג ושעבורי הם בגדר חובה): "הרבה זמן לא ראיתי אותך, נסיכה שלי, ויוצא לי להיות בת"א. אני מקווה לראות אותך בהיזדמנות". אני הרי מכירה את ר' שלי ואת הצהרות הגעגוע הנשנות שלרוב מתפוגגות בהעדר כל ניסיון התקרבות ממשי. ואני יודעת לענות לו, גם הפעם, בסמיילי ספק-מחייך-ספק-מגחך. בסדר. נראה אותך.
והוא ממשיך לכתוב - "היום אני אולי בת"א, אני ישמח לראות אותך" (ע"י שינוי ל - "אשמח" אני הרי מעלימה כל חשד לערסיות-לשמה, אז משאירה). לדקות מספר אני חושבת לעצמי - יכול להיות שהוא רציני? דבר איתי, אני מחזירה תשובה לקונית, ויוצאת לי לדרכי לכיוון עזריאלי. כמובן - הטלפון המיוחל לא מגיע. בחוזרי הביתה ניסיתי להדחיק כל שמץ של כעס - הרי את יודעת, סקינלס - לא הבטיחו לך גן של ורדים. למעשה, אפילו הזהירו אותך - חלקת האדמה הזו שאת מתעקשת לדרוך בה רוויה קוצים ודרדר. אל תגידי שלא ידעת! אז ידעתי. אז אני יודעת. אז מה? מזוכיסטית, נו. מה עוד חדש?
בבית מוצאת הודעה נוספת שלו - הוא איבד את מספר הפלאפון שלי. מצרף מספר - תתקשרי. וכמו מטומטמת, אני מתקשרת. וכמו מטומטמת, אני מאמינה לו שוב כשהוא מציע להיפגש למחרת. היום, בעצם. מאמינה-מאמינה, באמת מאמינה. אני יודעת שאכפת לו. אני יודעת שטיפוס כמותו לא היה טורח להעיף בי מבט שני לו לא היה מעוניין ברמה זו או אחרת. ובכל זאת - הפער בין הבטחותיו של ר' לבין נכונותו ו/או יכולתו לקיימן מונומנטלי. יודעת. יודעת-יודעת-יודעת. אבל היי - אולי הפעם?
האחות הקטנה דואגת ונוזפת בי, "אוסרת" עליי לראותו. היא מזכירה ששום תועלת לא תצמח מכל פגישה בעלת גוון כזה או אחר. ובכלל - היכן הכבוד העצמי שלי? ואיך ומדוע אני משחקת לידיו?
ואין יכולה להאשים אותה, או לטעון שאין בדבריה טעם. יש. אבל את הצמא שלי, הצמא המטורף הזה שלי למגע - אותו היא לא מכירה. הגוף הקטן והבודד שלי כמֵה לליטוף, השפתיים בוערות לנשיקה. אני זקוקה כל כך לאותה אחיזה שהבטיחה לא להניח ליפול. אני צריכה כל כך את החיבוק שעטף אותי והרחיק - ולו לרגע קט - כל רע וצרה שאיימה להמיט אימתה עליי. אני רוצה להרגיש שוב נאהבת, נחשקת. מוגנת. קטנה-קטנה ליד האביר-על-האופנוע שלי.
הגוף שלי צועק, ודורש. ואני רוצה לתת לו. אני רוצה להיענות לתחינותיו. כמה זמן כבר אפשר לעכב?
4:04 בבוקר. אני אפילו לא רוצה לחשוב על השעה בה וודאי אתעורר מחר. כלומר, היום. אני לא רוצה לחשוב על הכאב שצורח לי מתוך הבטן, על כך שצריכה לעבור על החומר בגרפולוגיה ולשנן את החומר כמו שצריך, על כך שצריכה לקבוע תור לוטרינר כדי לסרס את החתולון הקטן שכבר מחזר במרץ אחר החתולה ומותיר את הפרשותיו מלאות-הכוונות (והריח) בכל פינה, על כך שחייבת לתפוס כבר את העמותה המחורבנת לחוליי פסוריאזיס בטלפון בכדי שישלחו לי עוד שובר תשלום עבור הצטרפות שבוודאי גם הוא ימצא את מקומו באיזו מגירה שולית, קבור תחת ערמות פתקים מצהיבים, על כך שצריכה לגבות את כל המחשב (Better be safe than sorry?), על כך שרוצה להספיק לכתוב, ולקרוא, ולדבר, ולהקשיב, ולנשום.
נ.ב - צפו בבבל. סרט מדהים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
